עוד ביקור בבית חולים

שרדתי עוד ניתוח בהרדמה מלאה...

שרק לא ירפאו אותי... פיסול קרמי, יפעת ג.ש.

דווקא הניתוח היה די פשוט. המסביב הפך את זה למשהו אחר, משהו גדול יותר, משהו ענק, מפחיד, שמעמיד אותך הקטן מול עולם הרפואה ההחלטי, היודע והגדול. כמה פעמים יצא לכם להכנס למרפאה, לבית חולים או לכל מכון רפואי אחר, ולהבין שאתם חסרי ישע מול מערכת ענקית? שאתם לא יודעים כלום?

זה לא באמת נכון...אתם דווקא לא טיפשים, אז מה גורם לנו לאבד את הראש בכל מה שקשור למערכת הרפואה?

זה מתחיל בלידה : מכתיבים לך הכל! תשכבי, תשבי, תדחפי, תעצרי, עם אפידורל ? (תחכי קצת אולי לא...?המרדים עוד לא כאן...אוי זה מאוחר מידי) צריך פיטוצין ,הדופק מוחלש, את חייבת זירוז, כן חייבים מוניטור, חייבים אור גבוה, רק בשכיבה...עוד מעט יבוא הרופא ויסביר לך...ועוד ועוד. אין לך שום שליטה על התהליך....

 אלא אם את יודעת משהו, שואלת ומתעקשת לקבל תשובה. בהנחה שאת באמצע לידה אין לך שום כוח להתווכח, ואת צריכה שבעלך יעשה את זה בשבילך...הוא לא וכחן? לא יודע מה לשאול? נדפקת. המערכת מוצאת אותך ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלך, ומנצלת את זה, בכדי להחליט בשבילך מה ואיך. פעמים רבות זה גם לטובתך. פעמים אחרות, זה יותר ממה שרצית.

למה אני מספרת זאת? כי אתמול בדרכי לניתוח הרגשתי ככבשה המובלת לשחיטה. נכון, רצו לרפא אותי. נכון, לקחתי את המנתחת מס' 1 בתחום, בבית חולים פרטי. ועדיין, כל התהליך מההגעה לבית החולים היה מלחיץ ומפחיד ולטעמי באופן מכוון,למה? כדי להוציא ממך כל יכולת התנגדות ברגע המכריע. מה הכוונה?

אתה מגיע לבית חולים, בנין גדול, מושקע ופרטי.

בכניסה תחנה 1: יש לא מעט עמדות - שמירה כמובן, מודיעין, כל מה שצריך. הרבה אור, בקצה ההיכל המבריק והקריר, יש פסנתר. הפסנתר מנגן מעצמו (איזה טריק מהונדס) קצת מרתיע לטעמי. במודיעין מבקשים שם ומפנים ישירות לקומה המתאימה.

תחנה מס' 2: כאן סוגרים חשבונות. ביטוח ותשלומים לבית חולים. עוד לפני שאמרו לך שלום. הכי חשוב שסגרנו את הכסף. מקבלים גיליון עם שם. כאן גם מחתימים אותך על כל הטפסים המרעידים הללו המסבירים כי לבית החולים אין כל אחריות עליך ולו הקלושה ביותר, ואתה יכול למות באלף ואחת דרכים מהטיפול שתקבל וזה עדיין לא יהיה אחריותם. בסוף כמובן שאתה צריך לחתום. לחתום? בטח לחתום...מכירים מישהו שלא חתם? ברגע זה, הנפקתם למישהו אישור לטפל בכם בכל דרך שרק יראה לנכון, והוא לא אחראי על התוצאות. נפלא.

תחנה מס' 3: עוברים דרך עוד דלת לעוד פקידה, שלוקחת את הביטוח של המנתחת עצמה, מדביקה עוד שתי מדבקות ושולחת אותנו לעמדה הבאה. לאחות.

תחנה מס' 4: האחות נחמדה ביותר, לא מבינה למה הקדמנו ב-3 שעות (מסבירים לה שהרופאה אמרה להגיע 3 שעות לפני), לא נורא. נחכה 3 שעות. נותנים לנו את וילון מס' 2 לחכות מאחוריו. בינתיים אנחנו שומעים את הרופא מהוילון שליד מסביר למנותחת את כל מה שיקרה לה, ואז בפעם הראשונה והממש לא אחרונה,אני שומעת את המילים "ושיהיה בהצלחה"...עוד נחזור לזה.

שלושת רבעי שעה לפני הניתוח, מבקשת האחות להוריד כל בגד, כולל תכשיטים (ברור שגם את הטבעת נישואין שלא ירדה לי מהיד מאז החתונה, כמה סימבולי...), כולל גומיה מהשיער ולהלביש את הכותונת משוגעים שנקשרת מאחורי הגוף ( מי שעיצב את הבגד הזה, עבד בטוח בבית משוגעים לפני כן). הם נותנים זוג גרביים. דווקא נחמד. שלא יהיה קר, מה שהם שוכחים להגיד זה שבחדר ניתוח אח"כ לא יהיה קר אלא קפוא. (היו צריכים לתת לי מוקסינים עם פרווה, לא גרביים). מאותו רגע, את כבר שלהם. הנעליים נכנסות לשקית, את עולה על מיטה, ולא יורדת ממנה יותר אלא לפי הוראה. אז מגיע אח שבא לקחת אותך לניתוח. אני, אדם בריא לחלוטין, שבהחלט מסוגלת ללכת ללא קושי או בעיה, שוכבת לי במיטה, ערומה חוץ מהכותונת ושמיכה, ונותנת למישהו שאני לא מכירה לדחוף אותי למקום לא סימפתי במיוחד. מה עבר עלי? מתי איבדתי את יכולת השיפוט שלי? בדרך אני נפרדת מאבא (אין כמו אבא- אופטימי ולא מתרגש מסיטואציות כאלו), ורואה אותו ברוחי בפעם האחרונה... מה אין כלום? לא חיבוק? לא נשיקה? ואם יקרה משהו? לא תתחרט?

בדרך אנחנו עוברים במסדרון ארוך ולבן, למעלה הכל מנורות פלורוסנט ופסים. מרגישה כמו באי-אר כשדוחפים את הפצועים קשים לחדרי ניתוח. אבל אני בריאה...זה טעות, תעצרו את המיטה, אני רוצה לרדת...

טוב, נגמר התקף הפניקה הראשון. ואנחנו הגענו לחדר הכנה לניתוח.

תחנה מס' 5: חדר הכנה לניתוח. חדר גדול עם המון מיטות והמון אקשן. כל כמה שניות יוצא מישהו ונכנס אחר על מיטה. כל אחד שיוצא שומע את המילים "שיהיה בהצלחה"...מלחיץ תופת. הבנו. למה להגיד כ"כ הרבה? תכתבו על הדלת... אז מגיעה אחות לשאול כמה שאלות, ושוב טפסים. כל הזמן מוודאים שאני יודעת מי אני ומה הניתוח שאני הולכת לעבור. כדי שבטעות לא אוכל לספר - לא ידעתי...הרופאה מעבירה אותי לאחראית הרדמה. גם אצלה ממלאים טפסים. גם שם, את חותמת שאין לך שום בעיה שירדימו אותך ולא יעירו. חותמת? בטח חותמת...מכירים מישהו שלא חתם? לפחות אם ינתחו ויקרה משהו, לא רוצה לקום. אז חותמים. אז מגיע הרופא המרדים. מדבר, ושואל לגבי מחלות, תרופות, אלרגיות וכו'. מקווה שבאמת אין לי כלום. לא זוכרת אלרגיה לתרופה, אבל אל תתפסו אותי במילה...

ואז סוף סוף, מגיעה הרופאה המנתחת, יושבת איתי, ושואלת מה נשמע. פעם ראשונה, מישהו מדבר איתי. לא עם הגיליון שלי אלא איתי. "אתם מלחיצים כאן את יודעת? , כן, מבינה אותך, מאד מלחיץ...למה אי אפשר להגיע ישר לכאן, ורק כאן להוריד בגדים? למה מישהו צריך לקחת אותי כאילו אני חצי מתה במיטה? , בגלל הביטוח, לא רוצים לקחת אחריות שיקרה לך משהו בדרך..." (איזה כיף שלא סומכים עלי אפילו בהליכה. העיקר שאני צריכה לסמוך עליהם בעיניים עצומות).

ואז מגיע הרגע הגדול ומגלגלים אותי לחדר ניתוח.

תחנה אחרונה: איזה פחד!!!!!!! החדר הכי מלחיץ בעולם! חברה, תחשבו קצת! קצת קישוטים על הקירות, פו הדוב, קשתות, משהו? השתגעתם, רציתי לקום ולעזוב, אבל המרדים הרוסי כבר קיבע לי את היד לשולחן צד ודחף לי אינפוזיה.

הרופאה שלי מעלי, אומרת לי אל תדאגי, ואני בשיא הלחץ, מרגישה כמו בסרט שהאל יודע מה יעשו לי עוד שניה כשארדם. רגע, עדיין אני יכולה להתחרט? אולי נדבר על זה? נשקול שנית? אני שואלת את הרופאה שלי אם היא זוכרת שאם אני לא מתעוררת היא אחראית לעוד שלושה ילדים...והיא עובדת כל יום עד 12 בלילה...ואני בעד הום סקולינג...זוכרת את כל זה? זוכרת. נו טוב, המרדים אומר, עוד רגע את יושנת...

ואני רואה בעיניים שלושה ילדים חמודים. ובעל.

לילה טוב.

"גזונטהייט הוספיטל" - בית החולים לצחוק של
 דר'  פאטצ' אדאמס

הניתוח הצליח כמובן. בית החולים אפילו התקשר לשאול איך אני. מה שאני לא מבינה, זה למה כל זה היה דרוש? למה הזמן המתנה? למה כל התחנות? למה כל האחים והאחיות? למה כל הטפסים? למה כל זה לפני הניתוח וההרדמה, ולא שבוע לפני, בלי קשר לניתוח.למה היחידה שחייכה אלי חיוך אמיתי ומרגיע באותו ערב היתה "קרן המקסימה", אחת האחיות שדבק בה הכינוי הזה ובצדק.

כל הסיטואציה הזכירה לי סרט אמריקאי נחמד מפעם "פאטצ' אדאמס". הוא היה הרופא הראשון שהחליט להלחם במחלות לא רק דרך תרופות וניתוחים אלא דרך הצחוק. הוא הגיע למסקנה אחרי ניסוי, קריאה והרבה טיפול, שצחוק  מרפא לא פחות טוב מתרופות.הוא הקים בי"ח שמטרתו לטפל דרך סינרגיה בין עולם התרופות ועולם הרוח, הצחוק והאמפתיה.

 דר'  פאטצ' אדאמס

אני חייבת להודות, שלא צריך להיות גאון כמוהו כדי להבין שזה נכון ויש בזה משהו, השאלה היא למה לא מאמצים ברפואה הקונבנציונלית גם גישות נוספות? למה כל פעם שמישהו מעלה את המושג "רפואה אלטרנטיבית", מיד מתייחסים אליו כאל רופא אלילים? אני לא אתפלא, אם בין כל הסיבות אין איזה אג'נדה של חברות התרופות ומערכת הרפואה, להפקיע מאיתנו את היכולת להתנגד ולשאול, ולהבריא אותנו באופן שהם חושבים לנכון, שהרי אם יתחילו לשאול ולבקר יום אחד עוד יצטרך הרופא שמגיעים אליו להגיד: עזבו, יהיה בסדר, יומיים וזה עובר... 

ומי שרוצה באמת לקרוא ולהתרשם מאיך נראה ומתפקד בי"ח כיפי - להלן הלינק: 

http://www.patchadams.org/about-patch