תכנון אורבני בחברה אנרכיסטית - חלק א' - המצב כיום

תכננו לי את המשבצת שלידי...מה עושים?

מה זה תכנון אורבני? מישהו יודע? שמע?

בארצנו אין כמעט מקום שניתן ללמוד תחום זה. קיימים רק שני מקומות שמאפשרים תואר בתחום, וגם הם מכילים בערך עשרה תלמידים כל שנה. כלומר בישראל חיים היום יחסית מעט מאד מתכנני ערים או אדריכלים העוסקים בתכנון אורבני. אני אחת מהם. במקרה...

אני אדריכלית נוף (תואר ראשון מהטכניון) וגיאוגרפית עם התמחות בתכנון ערים (תואר שני מהאוניברסיטה העברית) .

מאז ומתמיד נושא תכנון הערים ריתק אותי. הגודל, הקנה מידה איתו מתמודדים, אופי הבעיות אותן צריך לפתור ואיתן צריך להתמודד - הכל בגדול... וכל החלטה היא הרת גורל בעבור חלק ענק באוכלוסיה. כולם מושפעים מזה...

תכנון עירוני זה קצת כמו לשחק "אלוהים" ולהחליט לאוכלוסיה שלמה כיצד הם יחיו ואיך ינהלו את חייהם. החלטה בדבר עיר ירוקה יכולה לחייב שכונות שלמות לשנות את אופיין, ופארקים שלמים להיעלם או להתקיים. ההחלטה שיצרה בעיר מודיעין רחובות רחבים המפרידים בין הבתים לשטחים הציבוריים ולפארקים, יצרה בעיה ממשית של נגישות ונוחות בעיר. ההחלטה לתכנן את ת"א לפי תוכנית גדס, וליצור מבנה רחובות שתי וערב של גריד מסודר, הכתיבה היום את היעילות והנטייה הכלכלית של העיר הזו. למעשה, "העיר האידיאלית" תוכננה כבר בשנות ה-400 ומשהו לפני הספירה ע"י היפודמוס ממילטוס, פילוסוף יווני שנחשב עד היום אבי התכנון האורבני. היפודמוס ראה בעיר דרך לממש את סדרי החיים בשביל המדינה ואנשיה. הוא השתמש בעיר שתכנן ליצירת סדרי היררכיה בין מעמדות ואזורים. למעשה הוא ראה זאת כסיבה חשובה ביותר - יצירת סדר כך שיהיה קל יותר להבין את העיר מבחינת אופן התפקוד, ומצד כל אזרח. הוא חילק את האזרחים ל-3: חיילים, אומנים ונשואים (בעלים). סדר זה הקל על השליטה בעיר ועל ארגון מערכות ותשתיות.

אבל אז ננטש הרעיון לכמה מאות שנים, וחזר שוב רק בתקופת הרנסנס, כשהחלו בונים ערים מאורגנות לצורך שליטה בהמונים. החשיבות של היררכיה היתה אז בשיאה, וכך גם אופן תכנון הערים. כמובן שההיסטוריה של התכנון האורבני מאד ענפה ומורכבת, אבל ניתן למצוא לכל אורכה את נושא השליטה העובר כחוט השני ושוזר את הכל לשרשרת אחת.

מה קורה היום?

התכנון האורבני נמצא בידיהן של המדינות. המדינה היא הבעלים, הן של הקרקעות (לפחות אצלנו), והן של הגוף היוזם את התכניות הארציות /אזוריות /עירוניות. כלל תכניות המתאר בישראל הן פועל יוצא של יוזמה ממשלתית/ עירונית. ומדוע? שהרי הממשלה יודעת כי זהו כלי מספר אחת אצלה לתמרון ההמונים. היא מחליטה איפה וכמה בינוי יהיה, היא מחליטה היכן היא תשקיע את מרב הכסף לבניית אזורי תעסוקה, והיא תחליט איפה הכי כדאי שיקום פארק עירוני מושקע. אמנם, כשבונים פארק ברמת השרון, התושבים הם אלו ששילמו עליו, אך הממשלה ובראשה רשות מקרקעי ישראל היא זו שאישרה את הויתור על הקרקע שעליה יושבת היום תע"ש, לטובת הפארק... בעצם ידה של המדינה כאן היא בקביעת סדרי חיים ועדיפויות העונה כמובן לאג'נדה של מי שיושב בשלטון באותו רגע. ובכן, ממש כפי שהחליט היפודמוס בעבר להשתמש בעיר לצורכי קביעת סדרי החיים, כך משתמשת היום המדינה בתכנון האורבני לקביעת סדרי השלטון והשקפותיו. ובכן, מה רע?

הבעיה מתחילה כשהחלטות פוליטיות מתנגשות עם תכנון נכון של מקום. כלומר מה קורה, כשעיר כמו ירושלים כבר "שבעה" מכמות התושבים שלה, אך ההחלטה שם למעלה בשלטון היא לשמור כמה שיותר על מאזן 30/70 כדי שהערבים לא יתרבו ויעלו על מספר היהודים בעיר. אז מתחילות כל מיני הצעות של תכניות גרנדיוזיות כמו "תכנית ספדי" או "תכנית מערב ירושלים" בה מחליטים שחייבים, פשוט חייבים לישב את מערב העיר ולגלח את כל הגבעות המדהימות של הרי ירושלים, כולל כמובן מערך כבישי טבעת מטורף החוצב בכל ההרים, ויוצר מנהור וגשרים בקנה מידה מטורף... למזלנו, התחלף השלטון/הראש עיר לפני שזה קרה...אבל זה עוד יחזור...

ומה קורה כשמחליטים שחייבים, פשוט חייבים לחבר דווקא את עפולה ובית שאן למרכז, ויוצרים רכבת רוחב החוצה את המדינה? או מה קורה כשמחליטים שהדבר הכי חשוב למדינה שלנו הוא לישב את הבדואים, ומקצים לכך יותר משאבים מאשר אי פעם תוכלו לדמיין. ככה סתם, לבוא ולישב שטח של שליש מדינה. עם הכסף של מי? כמובן שלי... שהרי זה בראש סדר עדיפויותיי לדאוג לבדואים לחשמל ומים... מוסדרים... לא שיש לי משהו נגד הבדואים, אבל רבותי- הם לא רוצים בזה בעצמם! מה הם צריכים שמישהו יבוא ויתחיל לקחת להם ארנונה? והאם זה בכלל נכון לישב חבל ארץ זה עם אוכלוסיה כזו אינטנסיבית? האם זה נכון ליצור בינוי שכזה שם? האם נעשתה מחשבה בעניין סוג הבנוי והתאמתו לשטח? אז נכון, הוקמו צוותים לתכנון הנ"ל, ובראשם חברות התכנון והניהול מס' 1 במשק. אבל האם מישהו הקדיש רגע למחשבה של האם זה נכון לישב את המקום הנ"ל בכלל?

בקיצור, יש כאן בעיה לא פשוטה, שבה קומץ של אנשים מגיעים להחלטות הרות גורל בעבור אוכלוסיה עצומה בגודלה, ללא שום ביקורת/המלצה/אישור של המזמין, כלומר - שלי. אז מה הן השאלות שכדאי לשאול כשאנחנו באים לבחון את אופן התכנון היום, ואת הצורך בקיומו בקונסטלציה הקיימת?

תמ"א 35: מתכננים לנו את החיים

האם קיימת היום ראייה מרחבית שלמה?

נא להכיר תמ"א 35 . תכנית מתאר ארצית שמיפתה את צרכיה וייעודיה של המדינה והחליטה היכן יוקמו ישובים, היכן חקלאות והיכן יהיו שצ"פים ושמורות טבע. תמ"א 35 קבעה מספר עקרונות חשובים מבחינת אופן הבינוי והפיתוח, כשאחד מהם הוא פיתוח צמוד דופן, והשני הינו חיזוק ישובים קיימים תוך דגש על 4 מטרופולינים עיקריים. התכנית ראתה את הבעייתיות הקיימת היום מצפון ועד דרום כאשר לאט לאט נוצר גוש בינוי אחד מרכזי, כאשר כל ערי החוף זוחלות אחת לעומת השניה ויוצרות רצף בינוי אחד, המוחק את כל השטחים הפתוחים ואיתם את איכות החיים. התמ"א ניסתה לשים דגש על נקודות חשובות ביותר, ומי שרוצה להכירה בקצרה יכול לבדוק זאת במסמך קצר המסכם את כוונותיה ועקרונותיה. מי שעמד אז בראש צוות התכנון היה פרופסור שמאי אסיף עם ד"ר אריה שחר ז"ל אשר נפטר כמה שנים אחרי כן. מי שהיה אחראי על נושא השטחים הפתוחים היה אדריכל הנוף שלמה אהרונסון אשר היום כבר אינו מתכנן כמעט עקב מצב בריאותי. שלושת אישים אלו היו ממובילי התוכנית שהיתה אמורה להשפיע יותר מכל מסמך תכנוני אחר על מה שקורה בארצינו. למעשה כל תוכנית אורבנית המאושרת היום חייבת לקחת בחשבון את "מה אומרת תמ"א 35 בעיניין". הבעיה כפי שקיימת בכל מסמך אורבני ארוך טווח שיוצא, היא שסדרי עדיפויות משתנים. ובעוד בעבר היו ודיברו על 4 מטרופולינים וחיזוקם, בעוד שמאי אסיף הוא ראש מנהל התכנון (ראה כתבה בנושא איתו), היום השתנה ראש המנהל, ובראשו יושבת בינת שוורץ. גם הפוליטיקה השתנתה מאז, והמצב הכלכלי והבטחוני, ועל כן מה שהיה אז אבן דרך הפך היום לאבן בנעל. כי היום בינת שוורץ מעדיפה לפתח בעיקר את המרכז, ופחות לשים דגש על הפריפריה (גם היא הבינה שכל השאר חסר סיכוי?) וניתן לראות זאת באינספור צעדים שנעשים לאחרונה (כתבה בנושא ועוד כתבה בנושא).

בקיצור "ראייה המרחבית" הוא מונח בר חלוף, הוא קונקרטי לאותה תקופה ואינו בהכרח קשור לנכונות התכנון ברמה האובייקטיבית ולתנאי השטח הספציפיים. יתכן, שניתן היה ליצור תכנית אובייקטיבית לשטח מסוים, אך גם זו לא תהיה ברת תוקף, שכן המציאות שלנו מכתיבה שינויים תרבותיים כלכליים, המשפיעים באופן קיצוני על התכנון בשטח.

ואם שללנו את רצינותו ותוקפו של תכנון מרחבי, בואו ונראה כיצד היום מתפקדת השיטה ומה הן הבעיות הנגזרות ממנה.

כיצד מתפקדת השיטה היום?

כיום, כל תכנון שנעשה ברמה עירונית גלובלית נדרש לעבור אינספור שלבים וועדות לצורך אישורו. תכנית בניין עיר (תב"ע) דורשת היום אישור של ועדה מחוזית, ועדה מקומית, מהנדס העיר, ועוד אינספור יועצים של צוות התכנון ומחלקת הנדסה בעיר. תהליך של אישור תב"ע אורך בד"כ בין שנתיים לעשר שנים ויותר. הבעיה הראשונה שנוצרת כאן היא למעשה עומס אדיר של ביורוקרטיה, שתוקע, מעכב, ועולה כספים עצומים לך ולי בארנונה שלנו.

הצורך בתכנית מתאר מקומית אזורית או ארצית נקבע היום ע"י הרשויות. העירייה לרוב, יוזמת את הצורך בתכנית מתאר, או תכנית אב, או שהמדינה (רמ"י) יוזמת ומעבירה תקציבים בהתאם. תכנית המתאר נעשית ע"י צוות של יועצים ומומחים היושבים ומגיעים למספר אלטרנטיבות אפשריות לאותה עיר, ומשם הבחירות נעשות ע"י צוות העירייה לרוב. בשנים האחרונות החל שיתוף ציבור כזה או אחר, אך עדיין רוב רובו של התכנון נעשה באופן עצמאי ע"י אנשי העירייה עם צוות התכנון. נשאלת השאלה, האם התכנית אליה הגיע הצוות, האם היא אכן משקפת את רצון התושבים והאם היא התשובה הכי נכונה לשטח. נוצרת כאן בעיה שניה והיא שהתכנית טובה בעיני הרשות ולא האדם המשתמש

שאלה נוספת הראויה להישאל - האם לכשתכנית כבר סופסוף מאושרת, האם היא עדיין רלוונטית? האם תכנית המתאר של ירושלים שהחלה עוד לפני שנת 2000 היתה בעלת תוקף והגיון גם 10 שנים אחרי? האם בעצם כל תכניות המתאר שקיימות היום להרבה מאד ערים בארץ, שנעשו עוד בתקופת השלטון הבריטי, האם להן יש תוקף או האם יש בהן הגיון? נוצרת כאן בעיה שלישית והיא עמידה במבחן הזמן.

האמת שהבעיה הרצינית ביותר מתחילה הרבה לפני כן. הבעיה מתחילה עם נושא הבעלות. כיום במדינה 93% מהאדמות נמצאות ברשותה של מדינת ישראל, והן מוחכרות לאנשים פרטיים או אחרים. רק חלק קטן מאד של קרקעות הן בבעלות פרטית. מעבר לכך, קיימת היום למדינה הזכות לבוא ולהפקיע איזה שטח שהם צריכים ורוצים מרשותו הפרטית של האדם, לצורכי הרוב / הציבור (כמובן עם אישור ביהמ"ש).כל בר דעת יודע כי כשמשהו נמצא בבעלותך אתה תשמור עליו יותר מכל. אתה תחפש ליצור בו משהו עם הכי הרבה ערך (כלכלי/מוסרי/ אידאולוגי - כל אחד והשקפותיו). במקרה זה, נוצר מצב בו גוף ערטילאי שאינו בבעלות איש, אחראי על כל השטחים. ועל כן נשאלת השאלה- למה שלמישהו יהיה באמת אכפת מה קורה בשטחים הללו? כלומר בעיה רביעית שנוצרה כאן היא אפטיות או חוסר מעורבות של כל אחד מאיתנו, מפאת חוסר עניין.

כלומר בעצם היום, לא נעשה כמעט כל מהלך של תכנון שטח גדול באופן פרטי. למעשה, אפילו כשקמה עיר שלמה הנמצאת בראשות "פרטית" כמו לדוגמא קיסריה, היא עדיין שייכת לוועדה מחוזית כלשהי (חוף כרמל), ונאלצת לקבל ממנה תכתיבים. עם זאת, אין ספק כי מצבה של עיר זו טוב בהרבה משאר ערי ישראל. החברה לפיתוח קיסריה שנמצאת ברשותה של משפחת רוטשילד כמובן, היא הבעלים של הקרקעות הנ"ל. וכולנו רואים עד כמה קיסריה מנוהלת ומפותחת היום. כי יש כאן למישהו אינטרס. כלכלי, רווחי, יש שיגידו אידאולוגי, אבל זה מישהו פרטי, בשר ודם. לא חברה בע"מ ולא רשות. למעשה ניתן לומר כי הבעיה החמישית והקשה ביותר, היא נושא האחריות. אין היום לאף אחד אחריות אישית על התוצר הסופי בשטח של תכניות מתאר עירוניות וארציות למיניהן. נכון, זה אדריכל זה או אחר ושמו, אך כמו כל תוצר על הנייר יש לזה הרבה פנים, ומאחר שאפילו האחריות הביטוחית הנדרשת ממי שעושה תכניות אורבניות גדולות היא נמוכה ביותר, אין פלא שההתייחסות אליהן פחות רצינית.

תכנון אורבני היום הוא בעייתי ביותר הן בשל אופן התנהלותו הן בשל תוצריו הלא מדויקים והן בשל הרעיון העומד מאחוריו והוא הכתבה של מציאות תכנונית לאנשים שעדיין לא קיימים עם תרבות וכלכלה שעדיין לא הגיעה.

אז נכון, חלק מהרעיון של תכנון מתארי הוא מתן כיוון. כלומר מדינה רוצה לפתח אזור מסוים, אז היא תיצור מדיניות תכנונית כזו או אחרת שתפעל בעתיד ליצירת המטרה. הבעיה היא שאפילו תאוריות ועקרונות בינוי בסיסיים נמצאים היום בסתירה בין מקבלי ההחלטות (ראה כתבת ביקורת של יודן רופא על אופן פיתוח של מגדלים היום) , והם אינם חד משמעיים, ועל כן מי שם על ראשנו את הכתר להחליט בשביל הדור הבא, מה נכון ואיך נכון לחיות?

ובכן, האם קיימת אלטרנטיבה? האם ניתן לתכנן ולפתח ללא תכנון מרחבי? האם הכאוס ישלוט בכל? במילים אחרות מה יקרה בחברה אנרכיסטית לחלוטין, בה לא יהיה תכנון מרכזי, ואיש איש כטוב בעיניו יעשה?

נניח וקורה נס והמדינה מחליטה כי את כל קרקעות המדינה היא מחלקת בין תושביה. ונניח כל תושב מקבל חלקה במקום שונה ובעלת ערך זהה. דמיינו לעצמכם...

כאן נשאלת שאלת השאלות - כיצד ניתן לתכנן אזורים שלמים ללא ראייה מרחבית שלמה? אז הנחנו שהקרקעות הופכות כולן פרטיות, והתכנון נעשה על בסיס צורך אישי ומשא ומתן בין אנשים. איך ניתן יהיה לשלוט במצב הכולל כך שלא יהיו 10 כבישים שינועו על פני פיסת קרקע יקרת ערך של שמורת נוף, ויחברו בין 2 ערים להן צרכים רבים, בעוד עיר אחרת תהה מנותקת לחלוטין. מי רואה את התמונה הכוללת ומי קובע לאן זה הולך, ומה האלטרנטיבה הנכונה. ובעצם - כיצד מתנהל התכנון בחברה חופשית? 

כיצד יעשה תכנון בחברה אנרכיסטית? - בפוסט המשך...