הגן הטבעי-אבולוציה של גני משחק - חלק ב'

גן המשחקים במאה ה-19: משחק ברחובות
ללא בטיחות וללא מקום של ממש.

אז נכון שהפוסט הראשון עסק ב"היום", אך כדי להבין את הבסיס להרבה אמירות כאן, חשוב להתייחס לעבר. לאיך זה התחיל, ומדוע...

גן המשחקים החל את דרכו בעולמנו בגרמניה של המאה ה-19. עד אז, הטבע, השדות, החוות, היערות, והחורשות היו עולם המשחקים של הילדים. הטבע הפראי איכלס את הילדים על כל גווניהם - הגדולים, המעיזים והשובבים ועד הקטנים המופנמים והמפוחדים. כולם יכלו למצוא לעצמם פינה מתאימה בטבע. גני המשחק היו נחלתם של ילדי העשירים בלבד. הם תוכננו כגנים שלמים ובהם פינות שונות של פעילות לילדים: פינת בוטניקה משתלה או ארבוריטום, אזור למשחקי כדור, אזור ריקודים, פינת חי, ועוד (ראה תוכנית גן מהמאה ה-19, המפרטת את הפונקציות השונות).

תכנית גן משנת 1809

במאה ה-19 ועם התפתחות המהפכה התעשייתית והמעבר לעיר, החלו הילדים לאבד את מקומות המשחק שלהם. העיר גדלה, הרחובות נסללו, הבניינים והמפעלים נבנו, ולאט לאט התרחקו היערות והחורשות, החוות נהרסו, והילד נותר עם הרחוב כמקום משחק אחרון.הילדים הפכו בין לילה ל"פירחחים". ההתייחסות לילדים במאה ה-19, בכתבים וברשמים היא כאל ילדים פושעים שיש לרסן אותם, ולמצוא להם תעסוקה, שתמנע מהם להתפרע ולהרוס בתי מסחר. בעקבות זאת החלו שני דברים להתפתח : ארגז החול, וגן המשחקים הציבורי. ארגז החול היה בעצם רעיון אותו אימץ פרובל (איש חינוך מגרמניה שפיתח את רעיון גן הילדים הראשון)באמצע המאה ה-19. חברו שלח לו מכתב בזו הלשון:

"ידידי היקר: אתמול קראתי בעיתון של יום ראשון כשעלה בי רעיון שברצוני להעביר לך. חשבתי, האם גבעה של חול לא תוכל להיות יעילה ומשעשעת למשחק? כוונתי לקופסה נמוכה מעץ המלאה בחול. זה יהיה כמו גן משחק קטן. ילדים יוכלו לשחק בזה עם קוביות. נראה לי שילד יוכל מאד להנות מהטמנה והעמדה של הקוביות בתוך החול. חול גם ניתן לשינוי לכל מיני שימושים. כמה טיפות מים מעורבבות יאפשרו לילד ליצור הרים וגאיות וכך הלאה. "

מבני ארגז החול הראשונים

לאחר הכנסת החול לגן המשחקים של פרובל, הדבר הפך להיות פופולרי במהירות. לקראת סוף המאה ה-19, היו העיריות  בארה"ב (בבוסטון ומקומות אחרים) שופכות ערמות של עפר בפארקים הציבוריים, ומאפשרות לילדים למקד את האנרגיות שלהם באזורים אלו. קראו להם "גני החול".אלו היו גני המשחק הציבוריים הראשונים שקמו. פרובל קרא לגנים שלו "מוסדות משחק ופעילות" ואח"כ שינה את השם ל"גני ילדים".

גן משחקים בסמיט', פילדלפיה, שנת 1904

מגלשות ונדנדות מהר מאד מילאו את הפארקים השונים. מגלשות החלו כאלמנטים עשויים עץ, מוחלק לרוב, והמשיכו לאלמנטים ממתכת. בתמונות שפירסמו BBC ניתן לראות דוגמא נפלאה מפארק וויקסטד בקטרינג (זכויות יוצרים Geoff Robinson).

בתחילת המאה ה-19 מאמרים ראו את הגן האידיאלי מכיל: אזורי משחק נפרדים ואזורי בפורט עבור בנים ובנות.הגנים יהיו תחת השגחה, ויכילו אזורים מוגנים, ושירותים, אזורי צל, ערוגות מגוננות, ובריכות שחיה או שיכשוך.(Kaitlin O’Shea, 2013)המשחק בגנים היה מאד מתוכנן ו"פרודוקטיבי". הילדים שיחקו אך למדו בו זמנית. היתה אג'נדה מאד ברורה למשחק. מהר מאד חברות המתקנים, תפסו את הרעיון והחלו משווקים מתקנים מפלדה וברזל( 1900-1920). עם הזמן, החל הגן מכיל חומרים יותר זמינים כגון פלסטיק, עץ ובטון. 

מתקני משחקים משנת 1920 (קרפטסברי)

בין השנים 1940-1950 החלו קמים גני הרפתקאות או גני גרוטאות, עם מעט השגחה עם החומרים שיש בנמצא. בין השנים 1950-1970 עדיין נעשה שימוש מסיבי בברזל ופלדה, אך הרעיון משתנה לגני סיפור (צורות חיה, טילים, תעלות ומגלשות)

1970- 1980 רעיון הבטיחות החל מחלחל והגנים הפכו להיות מחומר פלסטיק, עם פינות מעוגלות. משנת 1980 ועד היום, הבטיחות הלכה ותפסה תאוצה, משטחי גומי הפכו שכיחים, והמתקנים נהיו גבוהים, גרנדיוזיים ודמיוניים יותר. 

בכל אותן שנים, וככל שעבר הזמן החלו להתמעט כמות הצמחים בגן (בעיקר השיחים). העצים הפכו לפרגולות/יריעות צל, ואזורי האחו הפכו למדשאות גזומות היטב במקרה הטוב ולגומי במקרה הרע.

מה קרה במערכת החינוך ובחצר בית הספר? 

מאז הכניס פרובל את המשחקים לגניו בשנת 1886 בגרמניה, חל שינוי קיצוני במתקנים ובחצר המשחקים הקיימת בבתי ספר היום. בית ספר סטנדרטי (וכמוהו גן ילדים), מכיל היום בממוצע 4 אלמנטים שונים: אזור אספלט/מגרשי ספורט עם מצע קשה, מדשאה מסודרת, מתקני משחק סטנדרטיים וקצת  צמחיה כגון: עצים, שיחים וערוגות פרחים. ילדים בבית ספר, נתקלים היום בבריונות, ומלחמות שליטה. לחזקים יש זכות על המתקנים הגבוהים, ורק להם לרוב יש אומץ לעלות למעלה. החלשים והמפוחדים, לרוב יושבים בצד ומביטים. 60% מהילדים בחצרות ומגרשי משחק, שאינם תחת השגחה, יושבים בצד ואינם לוקחים חלק בפעילות. (דאנר 1991)! 

דיאמנט ובל, 2006

העיצוב והתרבות הנהוגים בחצר בית הספר משפיעים על הפעילות הפיסית של ילדים. בתי ספר קונבנציונלים עם גדרות,משטחי בטון גדולים ריקים, המעודדים תרבות של הסגר, ושליטה, מגבילים הזדמנויות של פעילות פיסית. בניגוד לכך, בתי ספר "ירוקים" עם עיצוב בעל משמעות ותרבות של שיתוף, יכולים לתפוס תפקיד חשוב בקידום הבריאות המנטלית והפיסית של תלמידים. (דיאמנט ובל, 2006) בדיקה מקיפה של דברים המדכאים ומעודדים פעילות פיסית של ילדים בבי"ס בחצר המשחקים גילתה דברים רבים: הכנסת שיעורי ספורט למערכת ומעקב אחר התקדמות תלמידים יביאו לשיפור ניכר, אך דווקא הדברים הקטנים מפתיעים: ריבוי משגיחים בחצר,חוקים בבי"ס,אזורים שאסור להכנס אליהם, מחסור במדיניות המעודדת פעילות אקטיבית, כל אלו דיכאו את הפעילות הפיסית בילדים. 

הזדמנויות למשחק ללא תחרות (22%) , הזדמנויות לשחק/לטפל בטבע (18%) ,דינמיקה בין ילדים (23%) הם הגורמים שעודדו הכי הרבה פעילות פיסית בין ילדים. 

במחקר בארה"ב, הרינגטון וסטדמן (1998) נכתב כי "ילדים המשחקים בסביבה בה הדגש על מתקנים ולא טבע, נוצרת היררכיה מובנת המבוססת על יכולת פיסית. לעומת זאת, כשהוסיפו למדשאה שיחים, ילדים שיחקו שונה לחלוטין ב"חדרים הירוקים" שנוצרו. משחקי דמיון וסוציאליזציה התפתחו. יותר מכך, ההיררכיה הושתתה פחות על יכולות פיסיות ויותר על יכולות ורבליות, יצירתיות ויכולת להמציא מה היתה הסביבה יכולה להיות..."

בהמשך בחנו דיאמנט ובל את האלמנטים הפיסיים בחצר המשפיעים על פעילות ילדים חיובית. ניתן לראות כי אמנם הבעיות המקשות ביותר על פעילות הן המקובלות וידועות לכל כמו: מחסור בהצללה, מרחבים המתאימים לפעילות, בטיחות ותחזוקה, אך האלמנטים היותר מיוחדים כוללים: מחסור באזורים הניתנים לפירוק, מחסור בנופים וירק, ואזורים העונים על צרכי הילד. אלמנטים בחצר המשפרים פעילות כוללים: מגוון רחב אלמנטים נופיים, מגוון אפשרויות משחק, הגדרת מרחבי המשחק וכו'. לפי הארגון הלאומי לסביבה חינוך ואימון בארה"ב, בתי ספר המכניסים לתוכם סביבות טבעיות ,יוצרים שיפור קיצוני ביכולת האקדמית בכל שיעור במערכת. (2000) כלומר הסתכלות די מהירה מציגה תמונה עגומה באשר לעיצוב חצרות המשחק בבתי ספר הקיים היום. מה עם כן נדרש בכדי לשפר את החצר? כיצד ניתן לשנותה כך שתענה על צרכי הילד ותתמוך במשחק שלו? 

במחקר אחר שנעשה ע"י דיאמנט ובל (2007) ב-59 בתי ספר קנדיים שעברו מהפך בשל הכנסת "תוכנית ירוקה" לחצר בית הספר. לפני הכנסת התכנית, בתי הספר הכילו מאגר סטנדרטי של פונקציות כפי שצוינו קודם, לאחר הכנסת ה"תכנית הירוקה" היו בבי"ס: יותר עצים (96%)שיחים (87%)סלעים ובולדרים (66%), צמחיית בר (65%), גני פרחים (49%), גני פרפרים (41%), חול (38%), בולי עץ (38%), גבהות (31%), אלמנטי מים (7%) וגני ירק (27%). ההשפעה על התלמידים היתה מדהימה. בטבלה המצורפת מצוינים הנושאים שנבדקו וההשפעה עליהם:

  

במחקר אחר שנעשה באוניבסיטת טלמרק ע"י Ingunn Fjørtoft בשנת 2004 בנורווגיה, לקחו 3 גני ילדים :

•קבוצת מבחן: הגן הטבעי – גן רגיל, שפתחו בפניו אזור טבעי של חורשות למשך שעתיים ביום 

•קבוצות ביקורת: שני גנים סטנדרטיים עם חצר משחקים ומתקנים רגילים זהים 

טבלת השינוי ברמת הפעילות של הילדים בקבוצת המבחן וקבוצת הביקורת

הפער הנוצר בין קבוצת המבחן לקבוצת הביקורת

בחנו את רמת השיפור ביכולות הפיסיות ספורטיביות אצל הילדים בין הגנים. ניתן לראות בטבלה כי השיפור בקבוצת המבחן, היכן שאיפשרו שעתיים של משחק בתוך חורשה, היה גדול ביותר, ובכל המדדים כמעט חל שיפור. המדדים היחידים שלא השתפרו היו מדד הגמישות, הקשור בעיקר לגדילת הילדים וירידה פיסיולוגית ביכולת הגמישות שלהם. לעומת זאת בקבוצת הביקורת, היכן שהילדים הוסיפו להשתמש במתקנים הרגילים בחצר, לא חל כמעט שיפור ברמה הפיסית של הילדים. במחקר אחר נמצא כי "קיים קשר ישיר בין מספר האלמנטים הטבעיים הקיימים בשטח (עצים,גבעות,דשא,חול, מים וכו') לבין רמת הפעילות האקטיבית של הילדים. כמו כן ילדים ששהו בסביבות טבעיות הראו יותר יכולות של שוו"מ, ותושיה מאשר ילדים ששהו בסביבות סטנדרטיות."(FJORTOFT AND SERGEIE,2004) 

משחק בבי"ס הוא שונה בתכלית ממשחק בפארק. מדובר במשחק תחת השגחה (ברמה זו או אחרת) במקום עם אוריאנטציה לימודית, המספר לילד סיפור על התרבות והאתוס של בית הספר...(מלון וטרנטר,2003) חצר בית הספר מטרתה לקדם למידה ופיתוח.חצרות המשחק לא קיבלו עד היום מספיק התייחסות כמו הפנים, וכך גם הרווח שהילד קיבל מהם. אין זה אומר כי לא חשבו על תכנון החצר עם אג'נדה מסוימת.החצר נחשבה עד היום כמקום למשחק וספורט, ולא מקום ללמידה או דברים רציניים הקשורים בחינוך. ההבנה כי החצר יכולה להוות חלק מהחינוך של הילד, צריכה להתפס בשתי רמות: לימוד מוסדר כחלק מהמערכת (שיעורים מוסדרים בחצר, גינת ירק, אקולוגיה,וכו'), ולימוד אקראי הנעשה ע"י האינטראקציות בין הילדים לבין עצמם, ובינם לבין הטבע/החצר שסביבם. החשיבות הקיימת בחינוך מהסוג השני לרוב גדולה בהרבה מהחינוך המתרחש בצורה מוסדרת. 

ובכן, אם נחזור לגן המשחקים הטבעי, קיימת קורלציה מאד גבוהה בין מה שמציע הגן לבין הדרישות העולות מתוך המחקרים. למעשה, ככל שיש יותר ירוק (בעיקר שיחים), יותר חול ובוץ וחומרים מתפרקים טבעיים, גדלה שביעות הרצון של הילד, התפלגות הילדים בפעילויות השונות בחצר גדלה, קיים פחות עומס על כל מטר מרובע, ובעיקר על אזור המתקנים, והשליטה בחצר עוברת בעצם מהבריון והכוחני, לרוחני הפילוסוף והחולם . חצר המשחקים נצבעת בצבעים הרבה יותר רב גוניים, ומספקת את צרכיהם של כולם. 

ועתה לבעיה המרכזית העולה בכל רעיון חדש המיושם על ילדים, בייחוד בארצינו. מה יקרה אם? אם הילד יפול, או ישרט? אם הוא יתלכלך או יקח סיכון מיותר? אם הוא יחליק או ישבור חס וחלילה משהו?...מה יקרה אם?...

בטיחות

קצת סטטיסטיקה בנושא פגיעות ונפילות בגני משחק:

נפילה על משטח היתה מעורבת ב-79% מהתאונות.הפגיעה הנפוצה ביותר בילדים במגרש משחקים רגיל היא שבר בצלע העליונה, הנגרם ממכשיר טיפוס (FISSEL,2005) .הפגיעה השניה הכי נפוצה היא נפילה ממגלשות (FISSEL,2005) 

נפילות מגובה הן בעיה מס' 1 בבדיקות הבטיחות.

רוב הפציעות במגרש המשחקים קשורות ב: מתקני טיפוס 53% , נדנדות 19% , מגלשות 17%

אז נכון, ילדים הם הדבר החשוב לנו ביותר בעולם, ואף אחד לא רוצה שיקרה להם משהו, עם זאת, ילד שלעולם לא נפצע, לא ידע לקחת סיכונים בעתיד כשיהיה בוגר, ויותר מזה, הוא לא ידע להתמודד עם נפילה או פגיעה לכשתקרה. מעבר לכך, ילד שאינו לוקח את הסיכונים בגיל צעיר, כנראה יקח את הסיכון בגיל 16-17-18, על הרכב של ההורים שלו, על האופנוע, או על ההר הכי גבוה בעולם...ואז, הפגיעה תהיה קשה בהרבה. תפקידנו לא למנוע סיכונים לילד, תפקידנו ליצור לו סיכונים שלא יהוו סכנה חמורה, וללמד אותו שתמיד ניתן לקום, להחלים ולהתחזק מכל נפילה. בעיקר, צריך ללמוד ממנה. 

הגן שניצור הוא גן, שבו סיכונים הם ברורים וקוהרנטים לילד. ילד שמחליט לטפס על עץ לבדו, יודע כי הוא עולה לגובה. הוא יכול להעריך האם הוא יוכל לרדת או לא. ואם לא - אנחנו שם. ילד שעולה למתקן משחקים סגור אינו מודע לגובה אליו הוא עולה. לפיכך הנפילה ממנו תבוא בהפתעה וללא הכנה מראש.אם כן - כמה נקודות חשובות לגבי סיכונים וילדים:

גן טינטו שבאוסטרליה - גן משחקים טבעי משגע

• אם המשחק אינו מהווה אתגר מספק לילדים, קיים חשש שהם יחפשו לקחת את הסיכון במקום אחר. 
• לילדים אין את היכולת של מבוגרים להעריך את רמת הסיכון הכרוכה בפעילות מסוימת ועל כן עלינו לספק להם סביבה שתאתגר אותם מצד אחד,אך לא תהווה להם סיכון גבוה. 
• ילד משועמם מחפש תעסוקה במקומות לא לו. לרוב רמת הפציעות עולה. על כן, קיימת חשיבות שלמען הבטיחות, נדאג לו למגוון רחב ביותר של פעילויות שיעסיקו אותו. (Frost 1985, cited in Striniste & Moore, 1989). 



גן משחקים טבעי בבי"ס יסודי בנורווגיה

• הגבלת גמישות הילדים לחקור את הטבע בעצמם, מקטינה את יכולתם לפתח יכולת לפתרון בעיות, בטחון עצמי, גמישות מחשבתית, בריאות פיסית ונפשית. (Richard Louv)

גן המשחקים הטבעי מתוכנן מראש למנוע נפילה מגובה רב. בגנים הטבעיים ישנן גבעות רכות לנפילה ובולי עץ פזורים ולא מתקן משחקים אחד מרכזי עם שלבי סולם. בגנים אלו ישנו אחוז נמוך בהרבה של פציעות מאשר בגנים הרגילים (Fjortoft and Sageie, 2000) . להלן כל מיני תקנים ורגולציות שכולם חיים לפיהם, וניתן לשאול את השאלה- האם נכון הוא הדבר?...

1. קיר טיפוס עד 2.5 מ' יצריך משטח נפילה, מעל גובה 4 מ' יצריך משגיח...
   בגן הטבעי, "קיר הטיפוס" נשען על הקרקע המשופעת ועובד בעזרת בולדרים וסלעים בגדלים משתנים.אין סכנת נפילה, אין סכנת עייפות(מקסימום נשכבים על הקרקע).
2. כל אמצעי עלייה יצויד במאחז יד זהה משני הצדדים...ילד שצריך מאחז ישתמש בו בכל מקרה, ילד שאינו צריך את המאחז, יעשה בו שימוש רק אם יהיה בעל איכויות משתנות מתוך עניין, ותחושה.
3. מדרגות צריכות להיות בגובה, רוחב, ומרחק אחיד, לפחות 3 מדרגות...מדרגות רגולריות יהיו מובנות מאליו לילד והוא לא יסתכל וישים לב כשהוא עולה בהן. מדרגות אי רגולריות, יפנו את תשומת לב הילד למדרגה, והוא יעלה ביתר זהירות.
4. רשת של טיפוס תורכב מחבלים מאושרים, כאשר החורים 

   

   ציור המסביר את האזורים ה"יותר
   פגיעים" אצל הילד בעת נפילה. 

   ברשת יהיו בגודל שווה...ילד שיטפס על רשת עם חורים שווים בגודלם לא ישים לב היכן תופסות ידיו. אם החורים יהיו בגדלים משתנים, הילד ישים לב לכל מקום בו ידיו נתלות.
5. גובה נפילה לא יעלה על 2.5 מ' לגובה 1.2 מ - נקבע מעקה בגובה 65 ס"מ לפחות. לגובה 1.5 מ ויותר - נקבע מעקה בגובה 90 ס"מ לפחות...רוב החוקים והתקינות נוגעים לנפילות, משום שרוב הפגיעות הן מנפילות. הגן הטבעי אינו מאפשר נפילה מתקנים גבוהים משום שהם נתמכים וקרובים לפני הקרקע.
6. בנדנדה, גובה המושבים מהקרקע צריך להיות בין 45 ס"מ ל-64 ס"מ מהקרקע, המרחק בין המושבים לבין עצמם 90 ס"מ ובין המושבים לצידי החצובה,שבתוכה יושבים המשחקים - 60 ס"מ...נדנדות אי רגולריות בגבהים יותר נמוכים עם יכולת נמוכה יותר לתנודה מגדילה את קהל המשתמשים (צעירים יותר). נדנדות "טרזן" הן אתגר ולא בהכרח מסוכנות יותר.

לאחר שהבנתי כי הבטיחות היא פן חשוב ביותר בארצינו, אך גם הבנתי את החשיבות שב"לתת לילד ללמוד מטעויות", החלטתי לבדוק את הנושא מול מכון התקנים הישראלי. קבעתי פגישה עם אחראי מתקני משחק, הצגתי בפניו את הגנים, ואת כלל הנושא, וביקשתי את דעתו על יישום הגנים בישראל, ומה דעתו מבחינה בטיחותית. 

הוא טען כי "אינו רואה בתמונות ובחומר שהצגתי בפניו שום דבר שהוא לא בר ביצוע, או שיש להפילו בשל בטיחות" עם זאת, הוא הסביר כי כל עוד אין תקן לנושא, יש צורך בליווי מלא של פרויקט שכזה מתחילת התהליך ועד סופו. כלומר, ברגע שקיימת תוכנית רעיונית ראשונית, כדאי לקבוע פגישה עם מכון התקנים ולשבת ולקבל את חוות דעתם, וכך הלאה לכל אורך הפרויקט, עד הביצוע וכולל כמובן. אי לכך, ירד מבחינתי אחד החסמים הגדולים, ויש אישור להתחיל לדמיין... עוד דבר - בתי ספר היום במדינות מערביות החלו להבין כי כמות החוקים והתקנות בבתי ספר מקפיאה את הילד, ולא נותנת לו להסתכן, ולהנות. מצ"ב סרטון המספר מה קורה בבית ספר(באוקלנד, ניו זילנד) שהורידו בו את כל החוקים...

על חלקי הגן השונים, כיצד נבנה אותם, וכיצד יראו, אפרט בפוסט הבא.

ועד אז- תקחו סיכונים, אבל תחיו כדי לספר את הסיפור לכולנו...