היש בעולם מקום אנרכיסטי?

"לחשוב הפוך"
חמר, יפעת ג.ש.

בפוסטים קודמים ניסיתי להבהיר את הנכונות שבאנרכיה. מדוע כל שיטת שלטון קיימת איננה מספקת. מדוע הדמוקרטיה עושה עוול למילה חופש, וכיצד במקום לאפשר לנו חירות היא יוצרת כבלים בלתי נראים. בפוסט הזה, מטרתי היא אחרת. כל פעם שמעלים בפני העדר והצי-בור את נושא האנרכיה, וקצת מתחילים להסביר, ישר עולה הטעון -"נו...אם זה כל כך טוב, אז איפה יש מקום כזה? שהרי אם זה כ"כ אידיאלי היינו מגיעים לזה במקומות שונים בעולם"...

התשובה לכך מחולקת לשתיים: ראשית, זו שאלה לא רלוונטית. האם כאשר היתה עבדות, והוחלט על שחרור העבדים, שאלו את השאלה - "אבל מי יקטוף את

הכותנה?" האם היה מקום לשאלה הזו? כי באמת בעל האחוזה, נשאר לרוב עם שדות עצומים ורק הוא אישתו וילדיו הלבנבנים לטפל בהם. מה יעשו? ... התשובה היא, שזה לא רלוונטי. מדובר בפשע אנושי! לקיחת חירותו של האדם היא בלתי מוסרית ועל כן צריכה להפסק. התחליף ימצא עם הזמן, כמו כל דבר שנע ומתקדם בחיים, אבל ראשית היה צריך לגדוע את הפעילות הלא מוסרית לאלתר. כמוה, כך החיים במדינה שלטונית דמוקרטית או כל שלטון אחר. השליטה באוכלוסיה, תוך הכפפתה לחוקים ותקנות בכח ובאלימות, מבלי שהאוכלוסיה הראתה נכונות לקבל עליה מלכתחילה את אותם החוקים (אותי באופן אישי מעולם לא שאלו אם אני מוכנה להיות אזרחית כאן...אתכם?) היא פשע אנושי מוסרי וצריכה להפסק מיד. צורת החיים במקום אנרכיסטי, איך ומה יקרה, זה כבר סיפור אחר ששווה לשאול ולדון בו, אך רק לאחר שהובן שמציאות כפי שהיא צריכה להשתנות. כן! גם אם אין פתרון קסם עדיין!

שנית, אם כבר החלטנו כי שווה לדון ולשאול האם קיים מקום שכזה? האם הגיעו בעוד מקומות למסקנה שעדיף כמה שיותר חופש ואחריות אישית לכל אדם באשר לחייו? התשובה היא כן! אבל מעט...אנסה לפרוט מספר מקרים שכאלו.

מקרה מבחן - סומליה - אנרכיה כפויה

סומליה היא מדינה הנמצאת בחלקה המזרחי של דרום אפריקה ויודעת וידעה מאז ומתמיד אי יציבות שלטונית. בשנת 1960 קיבלה את עצמאותה, ומאז ולאורך שנות ה-70 השלטון בדק את הדמוקרטיה בצורה זו או אחרת. בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 עד 1990  שלט במדינה שלטון קומוניסטי דיקטטורי. השלטון שבתחילה נראה היה פרו עמו, הפך לאורך זמן לשלטון בעל חוקים נוקשים וטוטאליטריות מזעזעת. מבחינה חברתית חל איסור על התאספות של יותר מ-3-4 אנשים לצורך שיחה. "רכילות" נאסרה באופן טוטאלי, ועונשה לרוב היה העלמותם של אותם שותפים באמצע הלילה לנצח... מבחינה כלכלית חלה אינפלציה נוראית, שהקטינה באופן חריף את יכולת הקניה של האנשים כך שנוצרו טורים עצומים בתחנות הדלק, ובמסעדה היית צריך מזוודה עם כסף בשביל לשלם על ארוחה. השחיטות השלטונית היתה נוראית, 90% מתקציב המדינה שנלקח במיסים עבר לצבא ולמטרות צבאיות (במילים אחרות, האזרחים שילמו על מנת שיכנסו אליהם בריונים באמצע הלילה הביתה,ידפקו מכות לבני משפחתם, ויחטפו אותם לכלא על מנת שלא יראו שוב...) .

כמדינה, סומליה היתה בין המדינות היותר עניות ומסכנות בעולם. 70% מכח העבודה היה בשוק השחור, כולל בריאות, חינוך,פתרון סכסוכים, ובנקאות. אחרי תקופה של מספר שנים והרעה גוברת, האנשים החליטו להתמרד, ובשנת 1991 החל המרד האזרחי. המרד האזרחי השאיר את סומליה למשך מספר שנים טובות ללא כל שלטון, קרי סיטואציה אנרכית, שבה אין שליט, וכל איש אדון לגורלו. במשך כמה שנים ראשונות היו בסומליה מהפכות ואלימות קשה, אך עם הוצאת חיילי האו"ם בשנת 1995 מהמקום, המקום נרגע, מאחר שהאיום של ממשלה חדשה מונחתת נעלם. סומליה כבר איננה "מדינה לכל דבר" והיא נשארה בכוחות עצמה. בין השנים 1995-2004 סומליה ידעה תקופה של רגיעה ושלום יחסי. עם זאת, כדאי לנו לזכור כי אין מדובר באנרכיה שבאה מתוך נאורות והבנה. אם נשווה זאת לדיאטה כפויה של אדם שמן שפתאום אין לו אוכל כי הוא באמצע המדבר...האדם לא הבין, הפנים ורצה לעשות דיאטה, אלא בלית ברירה נגמר לו מאגר האוכל שלו.

משמע, עם הזמן, ועם יכולת הוא יחזור להרגליו הרעים. ואכן ניתן לראות כי מספר שנים לאחר מכן בתחילת שנות ה-2000 ובאופן רשמי יותר ב-2004, הכריזה סומלילאנד על עצמה כעל מדינה דמוקרטית.כיום ישנם אזורים המוכרזים ונשלטים ע"י הממשלה הדמוקרטית, אך חלקים גדולים מסומליה עדיין חסרי "מדינה". משנת 2005 החל מצבה של סומליה להתדרדר בשנית מאחר שממשלה החלה מתהווה מחדש לאחר שחזרה מגלות כפויה.

כיצד נראו החיים באנרכיה אצל האזרחים? האם התפתחה המדינה? ולאן?

מתוך מחקר שפורסם ע"י פיטר ט. ליסן קישור למקור

חקלאות: מכירות השתפרו פי 4 מאז נפילת הממשלה. 26% מהסוחרים רואים את המצב הקיים היום (עם חזרת הממשלה) כהרעה מבחינת בטחון, ורק 13% מהם חושבים כי מצבם היה רע יותר באנרכיה.

בעיר: חברות זרות כגון (קוקה קולה, Dole fruit)  החלו משקיעות בסומליה, חברת DHL מקמה משרדים שם, לעשירית מהמסעדות במקום יש דירוג כוכבים כלל עולמי, ל-7 מתוך 18 תחנות דלק יש מיכלים תת קרקעיים. מתוך 18 אינדיקטורים שנבדקו, ב-13 מהם חל שיפור, ורק 2 הורעו התנאים. ההרעה הגיעה גם בשל משיכת כוחות האו"ם במקום שהיו אחראים על חלק ניכר מהבריאות ומהחינוך.

מה הקפיצה הזו בשנת 1995? אולי התחילו לאכול שם סוף סוף?...
קישור למקור מתוך האתר של UN-HABITAT

באופן יחסי למדינות אחרות באפריקה סומליה משתפרת בקצב טוב מאד, והיא מקום שלישי מבחינת שיפור התנאים למחיה אדם. היא המדינה הכי זולה מבחינת תקשורת סלולרית, שהתפתחה בקצב מסחרר מאז.

מחירי הטיסות בה יציבים, חוק וסדר נמצא במצב זהה יחסית למצב שלפני מלחמת האזרחים, כאשר סכסוכים נפתרים לרוב עדיין בתוך השבט ע"י הזקנים. במידה ונדרש עונש לרוב מדובר בתשלום שירות או כסף, ואם האדם אינו מסכים כי אז השבט שלו משלם עבורו. אין כלא. אם מדובר בסכסוך בין שני שבטים, זקני השבטים פותרים זאת. במידה ואין פתרון, פונים לשבט שלישי שיפשר. אנשים לא חייבים להשאר בשבטם, למרות שהמשפחה היא לרוב שבט סגור. אם אדם רוצה דרך נישואין לעבור שבט זכותו. הדבר יוצר תחרות בין השבטים. רק מי שיש לו שבט מוגן וזוכה למשפט הוגן. אנשים שהתנהגותם רעה, ומוקעים מהשבט לא מתקבלים לשבטים אחרים לעיתים בשל מעשיהם, ואין להם כל הגנה מסביבתם.

מעבר לכל הנתונים הללו, פשוט הסתכלו על הגרף הימני, לגבי גידול אוכלוסיית המדינה. אומרים שאנשים מצביעים ברגליהם, לאחר המרד האזרחי חזרו 400,000 סומלים שברחו לאתיופיה, לבתיהם בסומליה. הנתונים בכתבה זו מסתמכים על חומר שפירסם הפילוסוף סטפן מולניו בקישור זה. כמו כן מחקר בנושא עם הנתונים היבשים במקור הזה.

ומה על הפיראטים?

ה"פיראטים" בסומליה החלו את פעילותם בצורה מאד ישרה. כאמור מאז שנות ה-90, היתה סומליה ללא ממשלה מרכזית אחת, ולא הוכרה ע"י האו"ם כמדינה כלשהיא בעלת שלטון ריכזי. אחד מענפיה המרכזיית של סומליה הינו ענף הדיג שלה. בשנת 2005 החלו ספינות של מדינות שונות בעולם לזרוק את הפסולת שלהם במפרציה של סמוליה בדרכן להודו או למקומות אחרים. מימיה של סומליה התלכלכו וכל בקשה ופניה שלה לרשויות המתאימות לא עזרה. בשנת 2007, החליטו הדייגים כי נמאס להם לשאת את המחיר של רשעות ואפטיות מדינות העולם, והחלו משיבים מלחמה ע"י חטיפת ספינות וסחורתן (בהתחלה בכדי להשיב את שאבד), ולאחר מכן בחטיפת אנשים ובקשת כופר לצורך שחרורם.

מתוך אתר המרכז לבטחון בינלאומי ימי. קישור לאתר

משפחות רבות שהיו תלויות בענף הדיג איבדו את כל רכושן, ועתה נמצאה להן דרך להשיב אותו. נכון, זה לא היה חוקי, אבל חוק לא היה קיים שם, ולאט לאט, לאחר שיותר ספינות נחטפו, הבינו המדינות השונות שהן חייבות לעשות משהו כי היתה פגיעה קשה בכלכלה הימית. בשנת 2008 הוכנסה למימי סומליה משחטת והחלו נכנסות ספינות מלחמה נוספות לשטחיה הימיים, שמטרתן למצוא את ה"פושעים" או בשפתם ה"פיראטים" ולהשיב לעצמם את ממונם וכבודם. מאז, המצב החל באמת להתדרדר, וה"פיראטים" הפכו לאויב הנורא מכל - הם נלחמו בשיניים. הם חטפו ספינות/אנשים על ימין ועל שמאל, והמעבר במיצרי סומליה הפך להיות בלתי אפשרי ומסוכן. מעניין לראות במפה למעלה, כי עד שנת 2007, ההתקפות היו מאד ממוקדות. הן היו רק באזורים בהם שפכו פסולת או היתה גניבה של דיג. אבל משנת 2008, אז החלו נכנסים כוחות לחימה של מדינות העולם, ה"פיראטיות" הפכה להיות "פיראטית" ולא היה עוד כל מעצור. ההתפשטות היתה מהירה והתגובה של הדיגים חריפה וקיצונית.

 עד היום, ניתן למצוא במקום ספינות מלחמה עצומות ה"נלחמות" ב"פיראטים אכזריים"...עם זאת, נראה לי כי לפני שאנו שופטים מצב כפי שהוא מפורסם בחדשות, ומחלקים תארים כגון "פיראט" ו"שודד ים" - כדאי שנבדוק, מי גרם למה? כיצד התחיל הדבר, והאם האשמה אינה במדינות העולם ה"מסודרות" ולא במדינה האוטונומית, שכל מה שאזרחיה רצו זה לחיות את חייהם בשלווה ולהתפרנס בכבוד? עוד במאמר הבא.

מקרה מבחן - קריסטיאניה - קהילה אנרכו קומוניסטית

קריסטיאניה היא עוד מקרה מרתק של מקום,בעל פנים אנרכיסטים כאלה ואחרים. קריסטיאניה ממוקמת בלב דנמרק בלב עיר הבירה קופנהגן. מדובר בקהילה של 1000 אנשים לערך (כיום), שבחרו לנתק את חייהם מהמדינה שסביבם והתנערו מכל אחריות כלפיה וממנה. אנשי הקהילה חיים על שטח של 350 דונם לערך, ומהווים היום את אתר התיירות מס' 4 בעיר, עם יותר ממיליון מבקרים בשנה. קריסטיאניה הפכה לסמל לסובלנות הדנית.

יש מקום שלא הייתם מוכנים לגור בו בקהילה הזו?
אפילו התצלום אוויר שלהם נראה כמו גלויה 

בשנת 1970 נהרסת פעם אחרי פעם הגדר שמקיפה בסיס צבאי מיותם שנעזב מזמן. המקום "נכבש" ע"י הילדים כאזור משחקים, והופך עם הזמן למגורים להיפים מהאזור. בשנת 1971, נהרסת הגדר בפעם האחרונה ולא נבנית שוב. עם הזמן ופרסום המקום חלה נהירה למקום של מחוסרי דיור צעירים. חבורה זו רוצה לבנות חיים משותפים וחופשיים. לאחר שהמשטרה מנסה לפנות את מקום פעמים אחדות, ומרימה ידיים בשל גודלו של המקום, העניין מועבר לפרלמנט. קריסטיאניה מגיעה להסדר עם משרד הבטחון (הבעלים), ומקבלת כותרת של "ניסוי חברתי". עם הזמן קריסטיאניה מתחלקת לצוותים קטנים בעלי אחריות על דברים שונים - מאיסוף האשפה ועד תרבות ובידור. במהלך 20 השנים שאחרי, קריסטיאנה מפסידה ומנצחת מאבקים מול המדינה והרשויות. הסמים נכנסים לקופנהגן וקריסטיאניה נמצאת בלב אזור הסמים. אנשיה מחליטים להלחם בעצמם בסוחרים ופותרים זאת ע"י "ייבוש" הסוחרים. במשך השנים ועל אף עליות וירידות נוצרה קהילה מרתקת עם המון יצירתיות/אמנות ויכולת עמידה עצמאית.

משהו ממש קורה כאן הפוך, אבל איך לעזעזל הולכים בבית הזה...? 
מתוך אתר הבית של קריסטיאניה. קישור למקור

נושא הלגליזציה של המקום עובר עשרת מדורי גהנום, כאשר העירייה דורשת פעם אחר פעם ליצור תכנית למקום ולקבע ע"י בעלות את שייכות המבנים לאנשים פרטיים/לגופים/לעירייה. קריסטיאניה מתנגדת נחרצות, (מאחר שהרעיון הבסיסי הינו שלאיש אין שם רכוש פרטי, והרכוש שייך לכל מי שחי שם, כלומר ל"קהילה"), אך לאט לאט מבינה כי יהיה עליה להתפשר בדברים מסויימים.

בשנת 1997 קריסטיאניה יוצרת לה מטבע חדש בו ניתן לסחור בכל בתי העסק, והמוסדות שבאזורה. המטבע ש"ע ל-50 כתר דני. בשנת 2003 מעלה עיריית קופנהגן את שאלת קיומה של קריסטיאניה בשנית.

כמה מקוריות ויצירתיות יכולה להיות בחזית של בית?

ממש כמו הקרווילות של המפונים. בערך אותה יצירתיות...

עברו להן כבר ה-30 שנה שהוקצבו ל"פרויקט החברתי" וכעת יש למצוא פתרון מעשי לעתידה של קריסטיאניה. במילים אחרות, קריסטיאניה הפכה ללהיט היסטרי. יש בה יותר אמנות, מוסיקה, תקשורת, עניין מקוריות וצעירים מאשר בכל קופנהגן.

  המקום מהווה אתר תיירות מדהים ומרוויח, הבתים המצויים בה, "עלובים" ככל שיהיו מבחינת עושר כספי, הם מחזה מדהים לעיניים וליצירתיות, והמקום פשוט עלה בערך הקרקעות כפי שמעולם לא דמינו שיעלה. כעת, משהעבודה נעשתה, עיריית קופנהגן רוצה לנצל את הערך שנוצר, לשים תג מחיר, ולהגיד לכל מי שיש יכולת שירכוש שם בית. בעצם להפוך את המקום לכפר עשירים חדגוני ומשעמם. קהילת קריסטיאניה עושה הכל כדי למנוע את רוע הגזרה, אך לאחר 3 משפטים, האחד בבית הדין העליון, בהם הם הפסידו למדינה, אין להם כיום הרבה ברירה. כרגע, הקהילה מתרכזת בניסיון לרכוש את הקרקעות, רבות ככל הניתן, ולהפכן לקרקעות השייכות לקהילה כולה. העתיד צופן פרויקטים מרתקים כגון מכללה, בתי ספר דמוקרטיים, בית גיל הזהב, בדגש על חומרים חדשניים וירוקים, תוך הבנת המקום והסביבה. כל ההחלטות הנעשות בקהילה הן החלטות הדורשות הסכמה גורפת ולא "דמוקרטית" בה הרוב מחליט בשביל המיעוט. וכך גם יהיה לטענתם בעתיד.

ניתן ללמוד יותר על ההיסטוריה של הקהילה מאתר הבית שלה וממדריך התיירות שיצרה לה.

עוד על הדילמה שנוצרה בדנמרק בעקבות הקהילה האוטונומית במאמר זה.

הקהילה קצת מזכירה את רעיון הקיבוץ שנוצר בעבר בישראל, עם ההבנה העמוקה שהביאה הקידמה והחינוך. עם זאת הבנתה כי ההחלטות יתקבלו פה אחד, האחריות והעצמיות שקיימת אצל התושבים, והיצירתיות והאמנות שנוצרו כתוצאה מהקהילה, הם בהחלט אנטיטזה לכל מה שקרה עם הקיבוץ.

גם אם קשה לאכול את העקרונות המרקסיסטיים הקומוניסטיים העולים מהקהילה, אין ספק כי יכולתה לדרוש ולהשיג עצמאות ויכולתה להתמודד כקהילה אוטונומית ואוטרקית הם מרשימים ויש ללמוד מהם.

מקרה מבחן - YUBIA

תמונות מתוך אתר הבית של יוביה. קישור למקור

יוביה היא קהילה החיה באגן הניקוז של נהר היובי (ועל כן שמה), הנמצא בסיירה נבדה שבצפון קליפורניה. הגדרתה של הקהילה היא הגדרה רוחנית והרבה מעבר לגיאוגרפית. אמנם הקהילה מרוכזת באזור מסויים, אך לא כל האנשים באזור הם בני הקהילה. השטח המדובר מכיל מספר יישובים בהם יש ריכוזים גדולים של אנשי יוביה, לדוגמא: העיר נוודה, מריסוויל, דאוונוויל, העיר סיירה, אגם ווילדווד, ועוד אחרים. קהילת יוביה מגדירה את עצמה כ"אזור קבוע אוטונומי" משמע אזור שאינו נשלט ע"י הרשויות והמשטרה המקומיים. בחינה מדוקדקת של המצב ה"חוקי", מעלה שכנראה השטח נשלט באופן סטנדרטי ע"י הרשויות אבל אנשי יוביה נמנעים מלהתמודד מולם ע"י צורת חיים שבה הם החליטו לחיות (פירוט בהמשך). 

מפה מתוך אתר גוגל מפות

 אנשי יוביה אימצו לעצמם את עקרון ה-אי-אלימות ( Non-Aggression Principle),כעקרון מוביל בצורת חייהם. הם מציעים אלטרנטיבה של חיי קהילה המבוססת על אחווה, שלום, קואופרטיבים, ומסחר וולונטרי. הקהילה חותרת לחופש מירבי מפוליטיקה, שחיטות, מונופוליזם, בירוקרטיה ורגולציה.

הפילוסופיה של הקהילה מושתתת על ספרו של סטפן מולניו "התנהגות אוניברסלית מועדפת" (Universally Preferable Behavior" ), העוסקת בראש ובראשונה בעקרון האי אלימות ובהתנהגות הנכונה בעקבותיה.

על מנת להיות "יובי" אין צורך ב"הצטרפות" או כרטיס חבר או אזרחות כלשהי... כדי להיות חלק מהקהילה עליך להתגורר באזור ולחיות חיים בהתאם לעקרונות עליהם דובר. 

להלן חלק מהדברים שאתה יכול לעשות כדי להיות "יובי":

-לגדל את המזון שלך

-להחליף ולברטר כדי לצרוך 

-להכין את בגדיך בעצמך

-להמנע מפוליטיקה ובחירות (לא להצביע!)

-לתרום לארגונים מקומיים

-לקנות מחקלאיים מקומיים

-להיות הבעלים של עסק עצמאי קטן

-להתנדב לקבוצות ללא מטרת רווח

-לגדל או ליצור את התרופות בעצמך

-לקחת אחריות על מעשיך!!!!

-להשתמש בכסף/זהב/מתכות יקרות/או נייר בעל ערך מקומי לצורך קנייה

-לתמוך ברדיו המקומי, בתיאטרון או במוסיקה מקומית 

-לשחות ערום בנהר

-לחיות בכפר אקולוגי או לרצות להקים אחד 

-ללדת את ילדיך בבית

-להגיע לפסטיבלים מקומיים

-לתרום דברים שאתה לא צריך לנזקקים

-להיות שותף בפרה עם עוד אנשים

-לקנות או לצרוך יד שניה

- ללכת, לטייל,או לרכב על אופניים בשביל להגיע ממקום למקום

-לתמוך בזכות להגן על עצמך

-ללמוד פארמאקלצ'ר

-להימנע מבנקים ומשוק ההון

-להשתמש בתוכנות פתוחות לכל

-לקבל את החדשות והידע ממקורות עצמאיים

- לעבוד שחור (ללא תשלום מיסים)

-לחיות "מחוץ לגריד"

- לא לשלם מיסים!

-לזרוק את הטלויזיה בביתך

-לבנות ירוק וללא אישורים

-לארח חברים 

-ללמד את ילדיך בבית או לעשות "Unschooling"

 ועוד ועוד ועוד... הרשימה ארוכה, ואתה מוזמן להוסיף עליה. זוהי הדרך האנרכיסטית להפוך להיות "יובי".בעצם, רעיון הקהילה ה"יובית" אפשרי בכל מקום. ההבדל היחידי הוא ברמת טבעת החנק שהשלטון שם על אזרחיו ואכיפתו את הטבעת הנ"ל. כלומר אם זכית לחיות במדינה עם אכיפת חוק מועטה, רוב הסיכויים שלא יתעסקו איתך עד שתהיה מיליונר (ושתוכל לשלם על כל שניה שלא שילמת) אם לעומת זאת הרווחת יפה, ואתה חי בישראל/סין/ארה"ב, ידרשו ממך את חלקם. 

לקח לא מעט זמן לכתוב את הפוסט הנ"ל, ובעיקר למצוא דוגמאות חיות, שרירות וקיימות לחברה אנרכיסטית קיימת. חברות רבות היו והתפרקו, בד"כ הודות לשלטונות. 

היום בעולם, ובישראל בפרט המדינה משתלטת על הכל, ולא מאפשרת אפילו טיפה אוויר לנשימה ולחופש. הכל עובר רגולציה, נוצרים עוד ועוד חוקים, והמעמד השולט מגייס יותר ויותר אנשים (בדמות עובדי ציבור) שיגנו על האוטופיה השלטונית הנקראת מדינה. אם פה ושם מצליחים לראות כיסי אוויר שבהם ישנה פתאום הרגשה שהחוק קצת מתרופף או שהמדינה לא פוקחת את שתי עיניה שם, אז פתאום רואים שגשוג, והמקום מתחיל למשוך אליו יוצרים, אמנים ואנשי רוח, מעמדו עולה, ואז המדינה נזכרת ששכחה אותו, וחוזרת לקחת את השלל. כך קרה בפרדס חנה, שבמשך כמה עשורים לא היה למועצה תקציב לפיתוח, ובעצם המושבה קפאה כאילו באמצע שנות ה-80. לא היו פקחי תנועה, בקושי היתה משטרה... ולאט לאט, הגיעו המון אמנים ויוצרים למקום, יצרו נישות חיים מרתקות, משכו אחריהם תל אביביים לשעבר, והמקום עף מבחינת מחירי נדל"ן. ואז המדינה נזכרה במקום. ופתאום הכבישים נסללו, הבתים התחלפו (מבתי שנטי יצירתיים ואמנותיים, לשטנצים אפורים של קבלנים), הגנים התמלאו, השיקשוק האגדי שבו ילדים מוכרים דברים שהם לא צריכים בשקל, התחלף ביריד עם ברד, גדרות,ואיש בטחון בכניסה, וכל אחד שרוצה למכור בו, צריך לשלם 120 שקל לדוכן...(נראה לכם שילד יכול למכור ב-5 שעות 120 פריטים?) ופתאום כבר יש משטרה וכבר דופקים דוחות על ימין ועל שמאל...וכיום פרדס חנה מתחילה לעבור תהליך הפוך. במקום צעירים ויוצרים (העוברים ממנה הלאה), היא מכניסה את המגזר הדתי והחרדי, הלא יצרני לרוב, והופכת לעוד עיירת פיתוח נזקקת... שפעם היתה זוהרת, בזמן שאמא מדינה לא שמה לב, ונתנה לה לפרוח.

אנשים, תתעוררו! אנרכיזם זו לא מילת גנאי, ואם קשה
לכם איתה, אתם יכולים פשוט להגיד חופש! חופש
להיות אחראי על עצמי וסביבתי, חופש ליצור בלי
שיפריעו לי, חופש לבחור במה אני משקיע ולמיאני עוזר,
חופש לדמיין ולבחור את עתידי ועתיד ילדי...פשוט חופש! 

ולמי שעדיין לא הפנים כיצד הוא נשדד יום יום ע"י
המדינה, ולמה כדאי להתנער ממנה, הנה סרטון קצר
המעביר את המסר.

תכנון אורבני בחברה אנרכיסטית - חלק ב' - ומה בעתיד?

כיצד מתנהל התכנון בחברה חופשית?

לפני שנתחיל בבדיקה, כדאי למסד הגדרה חשובה באשר לאנרכיזם.
אנרכיזם = חוסר שליטה/שליט/היררכיה. אנרכיזם איננו חוסר סדר!
חשוב לזכור זאת, מאחר ולא יהיה מדובר בתכנון חסר סדר ולוגיקה.
בעצם ניתן לצאת לשלוש  צורות חיים שונות לחלוטין שיוכלו להתנהל כחברות חופשיות (יש כמובן עוד דוגמאות לחברות חופשיות, אך נכנסתי לאלו שנראו לי הכי רלוונטיות) , ויתוכננו בהתאם.

1. תכנון בגישה אנרכו קומוניסטית
2. תכנון מבוסס משאבים
3. תכנון מבוסס אנרכו קפיטליזם (בעלות פרטית)

תכנון בגישה האנרכו-קומוניסטית

מתוך " The Anarchist city of America " של סנטיאגו חואן-נבארו

בגישה "אנרכו קומוניסטית" הכל שייך לכולם, ללא בעלויות, ללא חלוקה, אין גוף ששולט ומחלק ביננו, אין גוף שמחליט בעבורנו. על מנת להבין את הגישה ואופן התכנון שבה ניתן לבדוק את האתר של "The anarchist planner" ולקרוא בפוסט הנ"ל.

בגישה זו קיים בהחלט הרעיון של תכנון אורבני, ואפילו קיים תיאור של העיר האוטופית ואופן תפקודה. במאמר על העיר האנרכיסטית של אמריקה בלינק המצורף מתוארת עיר מסודרת להפליא ובה כיכר מרכזית שממנה יוצאים 4 רחובות לכיוונים השונים וכו'. המבנה מאד מסודר ומוגדר.

גישה זו, היא לטעמי קצת ילדותית ולא כ"כ ראליסטית בהשיגה, שלאדם אין צורך ברכוש פרטי. כמו כן, הטריוויאליות שבה מתקבל הצורך בתכנון כ"כ מובנה, קשיח וגאומטרי לא עונה לדעתי על הקונספט של ליברטניות אמיתית, חופש המחשבה והעצמיות של כל אחד.

ג'ק פרסקו, מייסד פרויקט וינוס, ארכיטקט ומהנדס שתכנן את עיר העתיד
מתוך אתר פרויקט וינוס

תכנון מבוסס משאבים

תכנון זה מבוסס על גישה שפותחה ע"י ארגון The Venus Project וקודמה באופן נלהב על ידי ארגון Zaitgaist. ארגון זה קורה לשינוי הקונספט של השיטה המונטרית. למעשה הוא טוען כי היום קיים שפע בלתי מוגבל בעולם, ובגלל שהוא בידיהם של קומץ אנשים הוא מוגבל ואינו ממומש כראוי. בחברה מבוססת משאבים לכולם יהיה הכל ועל כן לא יהיה צורך בכסף או בעלות. את האנרגיה תקבל האנושות מצורות ניצול שונות של אנרגיה ירוקה (מניצול אנרגיית השמש ועד אנרגיית הגלים, הרי הגעש והרוח). הארגון קורה להתמקדות בקידום הטכנולוגיה תוך שימוש במשאבים אותם היא מייצרת ליצירת חיים נוחים יותר שינוהלו בידי מחשב על אחד. המחשב יכניס באופן קבוע את כל הנתונים ויספק פתרונות המבוססים על ידע (כפי שאדם אחד לא מסוגל לתת). ועל כן ההחלטות בחברה זו יהיו נטולות השפעה רגשית ופוליטית. בחברה זו הכל יהיה מובנה ומוכתב מבחינת צורת החיים הבנויה. "העיר המושלמת" תפעל בצורה יעילה ויהיה בה מקום לכל אדם ללא הצורך בבעלות, תוך שוויון מלא בין כולם.

ערים מספר בפרויקט ונוס - זה תכנון עירוני
לאנשים או לרובוטים?
מתוך אתר פרויקט וינוס

הבעייתיות שנוצרת בשיטה זו כפולה. ראשית, מבחינת צורת חיים, שוב אנחנו מדברים על צורת חיים מוכתבת מלמעלה. אמנם מחשב מכתיב לי אותה ולא איזה פוליטיקאי שחושב שהוא יודע, אך היא עדיין מונחתת עלי. צורת החיים הנ"ל איננה גמישה. הכל בה מסודר ומאורגן ברמה של מסדר צבאי. בגלל שהכל מבוסס על חישובי מחשב, אין פה מקום לטעויות, ופה טמונה הבעיה השניה. אנחנו כבני אדם מאבדים את הזכות להחליט מה טוב ומה רע, ומאבדים את הזכות לטעות. כיצד נלמד?

כמו כן, השיטה הזו חסרת רוחניות לחלוטין!

אמנם היא טוענת כי מטרתה הנעלה ליצור לכל אדם יותר זמן פנאי, וליטול ממנו את כל המטלות המונוטוניות וחסרות המשמעות ביום, אך השאלה עד כמה הולכים עם זה רחוק? מה זה מטלה מונוטונית? האם גינון החצר הפרטית שלי זה מונוטוני? מאחר שאין בכלל "שלי" אז מה הן ה"מטלות" שעדיין משאירים לי ולחברי בני האדם? המורים בטח יהיו מחשבים, מערכות הסעה יתפקדו מעצמן, לא נצטרך את כל אנשי הצווארון הלבן מעורכי דין ועד רואי חשבון כי לא תהיה משמעות לכסף...(זה דווקא יתרון עצום לשיטה...) כל תרבות הצריכה תיעלם, שוב מאותה סיבה, פוליטיקה תעלם, כל ההחלטות יילקחו מאיתנו מכיוון שהמחשב יודע מה הן סדרי העדיפויות היעילים ביותר...האם ילדים זה גם מטלה? האם גם הם יצטרכו לשבת בכיפות המשוכפלות הללו וללמוד את אותו החומר (כיוון שכולם צריכים אותו ידע בסיסי), בעצם, משאירים לנו ליצור אמנות, ספורט ולדון בפילוסופיה. אני דווקא עשויה ליהנות, אבל יש הרבה אנשים שאוהבים מטרה מוחשית ופיזית יותר בחיים. הדבר האחרון קשור בתכנון הערים ובין הערים. התכנון המוצג הוא בעצם יצירת מודול חיים אחיד משוכפל, משהו כמו בטרייה...מזכיר לכם משהו? אז נכון כל מערכות הקיום יתפקדו ביחד נפלא, אך אין שום דבר אורגני בערים אלו, הן פשוט יצירת מחשב שחשב על כל המערכות שדרושות לקיומנו מלבד אחת: האדם. הוא שכח להכניס אותו למשוואה.

להלן תמונה מתוך האתר של ארגון פרויקט ונוס, אך כל אחד מוזמן להכנס לאתר ולשטוף את העיניים והראש.

תכנון בגישה אנרכו-קפיטליסטית

תכנון זה יבוסס על הגישה ה"אנרכו-קפיטליסטית" ובה הכל נמצא ברשות ובבעלות פרטית. לא קיים ארגון על הדואג לכך, לא קיים מחשב ראשי הפותר בעיות, אלא מדובר בדינמיקה בין אנשים פרטיים היוצרת מציאות מוגדרת ונכונה לכולם.

תכנון זה מבוסס על עקרון ה"סדר הספונטני". הסדר הספונטני אינו אומר כי לא צריך לתכנן. הפתרון לבעיות יגיע רק כאשר קבוצה של אנשים ממוקדים ובעלי יכולת ינסו לגשת ולהתמודד עם הבעיות הללו. בחברה שבה כולם ממוקדים בפתרון בעיות בגלל אינטרסים אישיים, יוקצו הרבה יותר משאבים לפתרון אותן בעיות ועל כן יהיה קל ומהר יותר להגיע לפתרון. חשוב להבין כי תכנון של כביש, לדוגמא, אכן יצריך תכנון מוקדם, חשיבה על מיקום התוואי, מהנדסים ומבצעים בשטח, אך כל אלו יוכלו בהחלט להיות בבעלות חברות פרטיות העוסקות בכך ולהן המומחיות בתכנון כבישים וביצועם. אוכלוסיה החיה באזור מסוים, שתרגיש צורך בעורק תחבורה, תפנה לחברות אלו בעלות מומחיות, והן יקימו איתה ובעבורה את הכביש. אין הדבר אומר כי לא קיימות התארגנויות...להפך, הן הרבה יותר חשובות, ולרוב ככל שהן יותר קטנות וממוקדות הן יותר מוצלחות.

האם תכנון עירוני/אזורי הוא בהכרח תכנון ריכוזי?

לא!

תכנון הנמצא בשטח של אדם פרטי, והאדם, ביחד עם האדריכל שלו, בוחר לתכנן בחבל ארץ זה שילוב בין אזור תעסוקה לשטח ציבורי פתוח, אינו יוצר תכנון ריכוזי, הוא פשוט מתכנן תכנון של שטח גדול. הבעיה מתחילה, אם התכנון שלי יוצר שינוי בהגדרת השימושים הקיימים כבר באזור. כלומר אם הקמתי מפעל תעשייתי בלב שכונת מגורים וגרמתי לירידות בערך הבתים, ואנשים החלו לעזוב את המקום, ובכך שיניתי את ייעודו של המקום, רק אז יצרתי תכנון שהוא תכנון בעל השפעה ריכוזית. בחברה חופשית שבה אדם בוחר בקרקע הפרטית שלו לעשות משהו הסותר ונוגד לחלוטין את המצב הקיים, רוב הסיכויים שהוא יוחרם ע"י אותה חברה ואנשים. רוב הסיכויים שהוא יגלה מהר מאד שאף אחד לא רוצה להשתמש במוצריו, או להעביר אליו סחורות, או לאפשר לו לעבור בכביש שלהם, והוא לבסוף יפשוט רגל ויעבור, או שהוא יגיע לפשרה עם האוכלוסייה הקיימת כבר במקום. עוד בנושא זה ניתן למצוא במאמרו המעולה של Free thinker.

קהילה על המים - פרויקט Atlas swam 

רעיונות התחלתיים של פרויקטים אנרכו-קפיטליסטים של תכנון קהילות על המים כבר קיימים, אך זה מאד התחלתי. ניתן למצוא חומר באתר זה.

כיצד אתה מתכנן מבלי לחייב את התכנון שלך וכופה אותו על אחרים? כיצד אתה מרכז אנשים ליצירת משהו גדול אחד? אלו שאלות חשובות אותן יש לשאול כשבאים לתכנן תכנון מרחבי בחברה אנרכו קפיטליסטית. 
כל תכנון אורבני שיתחיל היום, לרוב לא יתחיל מאפס. השטחים היום הם לרוב מיושבים ומחולקים כבר...ועל כן כיצד ניתן ליצור זאת? 

תכנון אורבני בחברה אנרכו-קפיטליסטית - מקרה מבחן

אנסה להבהיר את כוונתי בדגם אורבני פשוט, המבהיר כיצד יעשה השינוי מחברה דמוקרטית נשלטת לחברה אנרכו קפיטליסטית, וכיצד יתפתח הדגם האורבני בחברה שכזו:

איור A - שטח לדוגמא המכיל ערכי טבע שונים

באיור A ניתן לראות שטח לדוגמא ובו ערכי טבע שונים: הרים מושלגים בצפון, נחל מתפצל העובר במרכז השטח, ואגם בדרום. על שטח זה, מכילים גריד המחלק שווה בשווה את השטח בין האנשים השונים ויוצר לכל אחד חלקה פרטית בעלת ערך זהה לשניה (איור B) (נכון, בעתיד החלוקה תהיה שונה, הגדלים שונים לפי ערכי הקרקע, אך זה רק דוגמא מופשטת של התהליך...תרגעו!)

איור B - חלוקת השטח ע"י גריד ויצירת תאים שווי ערך

באיור C אנו רואים כבר את חלוקת הקרקע ושימושיה הקיימים. ישנם אזורי נופש, שטחים פתוחים, אזורי תעשייה ומגורים, וכולם מאורגנים כפי שהמערכת הכתיבה להם עד יום. שימושי קרקע אלו, עתידים להשתנות  (איור D) בחלקם בהתאם לצורכי האוכלוסייה במקום וערכם האמיתי. שימושי הקרקע הקיימים הוחלטו ונבחרו ע"י מערכת ביורוקרטית שביססה את החלטתה הן על ערכי הטבע, הן על יחסי ביקוש והיצע, והרבה על החלטות פוליטיות כאלו ואחרות. בעתיד, בתהליך אורגני ואיטי, יתחילו שינויים שייצרו מקום חדש. המקום החדש הזה לא יהיה בהכרח טוב יותר לסביבה הטבעית, ובתחילה יתכן שגם לא לאדם. ייקח לנו לא מעט זמן להבין, לכבד ולפעול בהתחשבות עם שכנינו. ייקח זמן עד שנבין את יחסי ה"תן וקח" שקיימים בקהילה. חלק מהאנשים יעזבו את המקום, כי לא יסתדרו עם שאר הבעלים, ימכרו את חלקם ויחפשו את מזלם במקום אחר. חלקם ישנה את אופיו לחלוטין ויעשה ניסיון לשנות את שימושי הקרקע הקיימים בו, וחלקם יישאר כמו שהוא. מה שחשוב הוא אופן עשיית השינוי, והמעבר לחברה אחראית בעלת אכפתיות כלפי סביבתה ובעלת יכולת לתקשר עם הסובב אותה. ובכן, מה עשוי לקרות בתאים שכן השתנו?

איור C - שימושי קרקע קיימים                                     איור D - שימושי קרקע עתידיים 

דוגמא להשתנות שטח ואופן פיתוחו העתיד:

תא מס' 1: שימוש קיים: הרי סקי המציעים אזורי נופש ופנאי עם ביקתות סקי פזורות 

שימוש מיועד: בניית שכונת מגורים בסגנון כפר נופש לעשירים.

הקונפליקט: רבים צפויים להתנגד לשימוש זה, מאחר והוא משנה את כל האזור הן מבחינה נופית והן מבחינה פעילותית. הרבה יותר אינטנסיבי, והרס הטבע קיים. 

מתנגדים: הגופים הירוקים, אזורי הנופש הסמוכים,אלו הגרים בשכונות הסמוכות להר

הערות: יהיה לו קשה ביותר ליצר שכונה במקום, מאחר שהכבישים המובילים יחסמו ע"י מתנגדיו שהם הבעלים של השטח, כמו כן, ארגונים ירוקים שמנסים לשמר את השימוש האקסטנסיבי בהרים ימחו על כך, ויצרו לובי נגד הבניה במקום. האנשים הגרים למרגלות ההר לא יאהבו את הרעיון מכיוון שהוא פוגע להם פגיעה אנושה בנוף, ולא יספקו למקום סחורות, כח אדם וכו'. מהר מאד, יבין ה"יזם" כי עליו לחשוב על שימוש שיתאים לשימושים הקיימים בסביבתו, ויתחשב בהם. 

אם אנסה לסכם את אופן התנהלות התכנון האורבני בשיטה האנרכו קפיטליסטית:

א. השיטה פועלת בעיקר בקהילות ולא במספרים גדולים. תכנון ארצי, ואזורי מרוכז לא יתקיימו. מבחינה מעשית לא יהיה בכך גם צורך מאחר ובחברה אנרכיסטית לא תהיה מדינה, הגבולות יהיו חסרי משמעות, והמשמעות היחידה שתהיה היא לערכי טבע, ולקהילה שיכתיבו את אופן התכנון שסביבנו.
ב. התכנון הפיסי של הקהילה יעשה בצורה וולונטרית, ללא כפיה.
ג. הקהילה תוכל לגבש לעצמה צוות, או לשכור חברה המתמחה בתכנון אזורי. חברה זו תמליץ לקהילה על אופן התכנון האולטימטיבי מבחינה מרחבית. כל אדם בקהילה יבדוק מהי ההשלכה האישית של התכנית על שטחו ויביע דעה באשר לרצונו להשתתף ביצירת התכנית הגדולה. אלו שלא ירצו להשתלב, יוכלו להציע שינויים משלהם שיידונו בקהילה, ויתקבלו/לא יתקבלו פה אחד.
ד. אנשי הקהילה שילכו כנגד הקהילה, ולא יצליחו לשתף פעולה, יעזבו את המקום עם השנים, ויחפשו את מקומם בקהילות אחרות שם יסתדרו טוב יותר. לא בכוח, אלא מתוך הצורך בחברה המתאימה להם והם לה.
ה. עם הזמן יקימו אנשי הקהילה מוסדות משותפים ביוזמה אישית, כ"א על שטחו, עם הרווח האישי שלו, והרווח הקהילתי שתורם שירות זה. בקהילה יוכלו לקיים תכנון של כמה חלקות, או של חלקה בודדת, כל אחד לפי רצונו להיות חלק מכך.
מה שבטוח זה שכל אחד ילמד לקחת אחריות על חייו ועל השטחים שבבעלותו.

לא נכון יהיה לטעון כי ברגע שקרקעות יהיו פרטיות, כל אחד יעשה מה שבא לו ובעצם, נאבד את העוצמה שבביחד. 

חשוב להבין, שברגע שהקרקע היא שלי, אני ארצה שני דברים:

א. למקסם את הרווח שלי ממנה (הרווח אינו חייב להיות כלכלי, הוא יכול להיות אידאולוגי אחר)
ב. ליצור בעבורי נוחות מקסימלית באשר למקום שבו אני אחיה. (נוחות כוללת גם קשר חיובי עם סביבתי). 

תכנון אורבני בחברה אנרכו קפיטליסטית יתקיים בקנה מידה הרבה יותר קטן מהיום, ויאפשר תשומת לב רבה יותר לפרטים. תהיה שאיפה לתכנון אולטימטיבי מכיוון שזוהי קרקע פרטית שאנשים פרטיים הם בעלי האינטרס. הפתרונות יתחילו מהמקומי אך ישליכו על הסובב מכיוון שכל תא חיים גובל בתא שלצידו ומשפיע ומושפע ממנו. אנשים ילמדו לקחת אחריות על החיים שלהם ושל אלו שחיים סביבם. ומה עם כל אותם אופורטוניסטים שיקנו את כלל הקרקעות מהאנשים כי יש להם כסף? זה כבר תלוי בנו ! אם נמכור להם - אז יהיה להם... אם נתאגד בקהילות ונתנגד, הם לא יוכלו עלינו. מה שבטוח זה שבחברה כזו, רוב הסיכויים שתוך מספר חודשים כבר תהיה לנו רכבת תחתית בת"א, רכבת עילית לירושלים, פארקים מרשימים ומתוחזקים, ואזורי מגורים שלא רק שניתן יהיה לקנות בהם דירה, גם יהיה שווה לגור בהם אח"כ, כי הבעלים שלהם ינסו לעשות הכל כדי שאני אעבור לגור אצלם! 

התחלתי את הפוסט הזה מתוך ראייה שהמצב הקיים היום הוא בעייתי בלשון המעטה. הדמוקרטיה חותכת לנו את הכנפיים ואינה מאפשרת לחופש ולביטויי יצירתיות לצאת. נבכי הביורוקרטיה המועמסים עלינו לצורך תכנון חיינו וסביבת מגורינו הם כה רבים, שאינם מאפשרים שום אורגניות בתכנון, והתוצאה הסופית לרוב אינה תואמת את השטח והמשתמשים. אנחנו יוצרים לנו פיל לבן ענק בתור סביבת חיים, כי החלטנו להעביר את המושכות על היצירתיות לידי חבורה של ביורוקרטיים עם שיגעון גדלות.
בחלק השני של הפוסט, ניסיתי לדון בפתרון וצורת חיים אלטרנטיבית. בעצם עשיתי את הצעדים הראשונים, כדי שלא תפחדו להתחיל ללכת בשביל... רוב הסיכויים, שאם יגיע יום ותהיה אנרכיה, וחיינו ישתנו, הם לא יראו כפי שתיארתי, אלא באלף צורות אחרות... וזה יהיה נפלא, כי סוף כל סוף כולנו נפעיל את הדמיון, היצירתיות, והרצון שבתוכנו, ונתכנן לנו סביבת חיים שבאמת נוכל לחיות בה. לבד, וביחד. 

תכנון אורבני בחברה אנרכיסטית - חלק א' - המצב כיום

תכננו לי את המשבצת שלידי...מה עושים?

מה זה תכנון אורבני? מישהו יודע? שמע?

בארצנו אין כמעט מקום שניתן ללמוד תחום זה. קיימים רק שני מקומות שמאפשרים תואר בתחום, וגם הם מכילים בערך עשרה תלמידים כל שנה. כלומר בישראל חיים היום יחסית מעט מאד מתכנני ערים או אדריכלים העוסקים בתכנון אורבני. אני אחת מהם. במקרה...

אני אדריכלית נוף (תואר ראשון מהטכניון) וגיאוגרפית עם התמחות בתכנון ערים (תואר שני מהאוניברסיטה העברית) .

מאז ומתמיד נושא תכנון הערים ריתק אותי. הגודל, הקנה מידה איתו מתמודדים, אופי הבעיות אותן צריך לפתור ואיתן צריך להתמודד - הכל בגדול... וכל החלטה היא הרת גורל בעבור חלק ענק באוכלוסיה. כולם מושפעים מזה...

תכנון עירוני זה קצת כמו לשחק "אלוהים" ולהחליט לאוכלוסיה שלמה כיצד הם יחיו ואיך ינהלו את חייהם. החלטה בדבר עיר ירוקה יכולה לחייב שכונות שלמות לשנות את אופיין, ופארקים שלמים להיעלם או להתקיים. ההחלטה שיצרה בעיר מודיעין רחובות רחבים המפרידים בין הבתים לשטחים הציבוריים ולפארקים, יצרה בעיה ממשית של נגישות ונוחות בעיר. ההחלטה לתכנן את ת"א לפי תוכנית גדס, וליצור מבנה רחובות שתי וערב של גריד מסודר, הכתיבה היום את היעילות והנטייה הכלכלית של העיר הזו. למעשה, "העיר האידיאלית" תוכננה כבר בשנות ה-400 ומשהו לפני הספירה ע"י היפודמוס ממילטוס, פילוסוף יווני שנחשב עד היום אבי התכנון האורבני. היפודמוס ראה בעיר דרך לממש את סדרי החיים בשביל המדינה ואנשיה. הוא השתמש בעיר שתכנן ליצירת סדרי היררכיה בין מעמדות ואזורים. למעשה הוא ראה זאת כסיבה חשובה ביותר - יצירת סדר כך שיהיה קל יותר להבין את העיר מבחינת אופן התפקוד, ומצד כל אזרח. הוא חילק את האזרחים ל-3: חיילים, אומנים ונשואים (בעלים). סדר זה הקל על השליטה בעיר ועל ארגון מערכות ותשתיות.

אבל אז ננטש הרעיון לכמה מאות שנים, וחזר שוב רק בתקופת הרנסנס, כשהחלו בונים ערים מאורגנות לצורך שליטה בהמונים. החשיבות של היררכיה היתה אז בשיאה, וכך גם אופן תכנון הערים. כמובן שההיסטוריה של התכנון האורבני מאד ענפה ומורכבת, אבל ניתן למצוא לכל אורכה את נושא השליטה העובר כחוט השני ושוזר את הכל לשרשרת אחת.

מה קורה היום?

התכנון האורבני נמצא בידיהן של המדינות. המדינה היא הבעלים, הן של הקרקעות (לפחות אצלנו), והן של הגוף היוזם את התכניות הארציות /אזוריות /עירוניות. כלל תכניות המתאר בישראל הן פועל יוצא של יוזמה ממשלתית/ עירונית. ומדוע? שהרי הממשלה יודעת כי זהו כלי מספר אחת אצלה לתמרון ההמונים. היא מחליטה איפה וכמה בינוי יהיה, היא מחליטה היכן היא תשקיע את מרב הכסף לבניית אזורי תעסוקה, והיא תחליט איפה הכי כדאי שיקום פארק עירוני מושקע. אמנם, כשבונים פארק ברמת השרון, התושבים הם אלו ששילמו עליו, אך הממשלה ובראשה רשות מקרקעי ישראל היא זו שאישרה את הויתור על הקרקע שעליה יושבת היום תע"ש, לטובת הפארק... בעצם ידה של המדינה כאן היא בקביעת סדרי חיים ועדיפויות העונה כמובן לאג'נדה של מי שיושב בשלטון באותו רגע. ובכן, ממש כפי שהחליט היפודמוס בעבר להשתמש בעיר לצורכי קביעת סדרי החיים, כך משתמשת היום המדינה בתכנון האורבני לקביעת סדרי השלטון והשקפותיו. ובכן, מה רע?

הבעיה מתחילה כשהחלטות פוליטיות מתנגשות עם תכנון נכון של מקום. כלומר מה קורה, כשעיר כמו ירושלים כבר "שבעה" מכמות התושבים שלה, אך ההחלטה שם למעלה בשלטון היא לשמור כמה שיותר על מאזן 30/70 כדי שהערבים לא יתרבו ויעלו על מספר היהודים בעיר. אז מתחילות כל מיני הצעות של תכניות גרנדיוזיות כמו "תכנית ספדי" או "תכנית מערב ירושלים" בה מחליטים שחייבים, פשוט חייבים לישב את מערב העיר ולגלח את כל הגבעות המדהימות של הרי ירושלים, כולל כמובן מערך כבישי טבעת מטורף החוצב בכל ההרים, ויוצר מנהור וגשרים בקנה מידה מטורף... למזלנו, התחלף השלטון/הראש עיר לפני שזה קרה...אבל זה עוד יחזור...

ומה קורה כשמחליטים שחייבים, פשוט חייבים לחבר דווקא את עפולה ובית שאן למרכז, ויוצרים רכבת רוחב החוצה את המדינה? או מה קורה כשמחליטים שהדבר הכי חשוב למדינה שלנו הוא לישב את הבדואים, ומקצים לכך יותר משאבים מאשר אי פעם תוכלו לדמיין. ככה סתם, לבוא ולישב שטח של שליש מדינה. עם הכסף של מי? כמובן שלי... שהרי זה בראש סדר עדיפויותיי לדאוג לבדואים לחשמל ומים... מוסדרים... לא שיש לי משהו נגד הבדואים, אבל רבותי- הם לא רוצים בזה בעצמם! מה הם צריכים שמישהו יבוא ויתחיל לקחת להם ארנונה? והאם זה בכלל נכון לישב חבל ארץ זה עם אוכלוסיה כזו אינטנסיבית? האם זה נכון ליצור בינוי שכזה שם? האם נעשתה מחשבה בעניין סוג הבנוי והתאמתו לשטח? אז נכון, הוקמו צוותים לתכנון הנ"ל, ובראשם חברות התכנון והניהול מס' 1 במשק. אבל האם מישהו הקדיש רגע למחשבה של האם זה נכון לישב את המקום הנ"ל בכלל?

בקיצור, יש כאן בעיה לא פשוטה, שבה קומץ של אנשים מגיעים להחלטות הרות גורל בעבור אוכלוסיה עצומה בגודלה, ללא שום ביקורת/המלצה/אישור של המזמין, כלומר - שלי. אז מה הן השאלות שכדאי לשאול כשאנחנו באים לבחון את אופן התכנון היום, ואת הצורך בקיומו בקונסטלציה הקיימת?

תמ"א 35: מתכננים לנו את החיים

האם קיימת היום ראייה מרחבית שלמה?

נא להכיר תמ"א 35 . תכנית מתאר ארצית שמיפתה את צרכיה וייעודיה של המדינה והחליטה היכן יוקמו ישובים, היכן חקלאות והיכן יהיו שצ"פים ושמורות טבע. תמ"א 35 קבעה מספר עקרונות חשובים מבחינת אופן הבינוי והפיתוח, כשאחד מהם הוא פיתוח צמוד דופן, והשני הינו חיזוק ישובים קיימים תוך דגש על 4 מטרופולינים עיקריים. התכנית ראתה את הבעייתיות הקיימת היום מצפון ועד דרום כאשר לאט לאט נוצר גוש בינוי אחד מרכזי, כאשר כל ערי החוף זוחלות אחת לעומת השניה ויוצרות רצף בינוי אחד, המוחק את כל השטחים הפתוחים ואיתם את איכות החיים. התמ"א ניסתה לשים דגש על נקודות חשובות ביותר, ומי שרוצה להכירה בקצרה יכול לבדוק זאת במסמך קצר המסכם את כוונותיה ועקרונותיה. מי שעמד אז בראש צוות התכנון היה פרופסור שמאי אסיף עם ד"ר אריה שחר ז"ל אשר נפטר כמה שנים אחרי כן. מי שהיה אחראי על נושא השטחים הפתוחים היה אדריכל הנוף שלמה אהרונסון אשר היום כבר אינו מתכנן כמעט עקב מצב בריאותי. שלושת אישים אלו היו ממובילי התוכנית שהיתה אמורה להשפיע יותר מכל מסמך תכנוני אחר על מה שקורה בארצינו. למעשה כל תוכנית אורבנית המאושרת היום חייבת לקחת בחשבון את "מה אומרת תמ"א 35 בעיניין". הבעיה כפי שקיימת בכל מסמך אורבני ארוך טווח שיוצא, היא שסדרי עדיפויות משתנים. ובעוד בעבר היו ודיברו על 4 מטרופולינים וחיזוקם, בעוד שמאי אסיף הוא ראש מנהל התכנון (ראה כתבה בנושא איתו), היום השתנה ראש המנהל, ובראשו יושבת בינת שוורץ. גם הפוליטיקה השתנתה מאז, והמצב הכלכלי והבטחוני, ועל כן מה שהיה אז אבן דרך הפך היום לאבן בנעל. כי היום בינת שוורץ מעדיפה לפתח בעיקר את המרכז, ופחות לשים דגש על הפריפריה (גם היא הבינה שכל השאר חסר סיכוי?) וניתן לראות זאת באינספור צעדים שנעשים לאחרונה (כתבה בנושא ועוד כתבה בנושא).

בקיצור "ראייה המרחבית" הוא מונח בר חלוף, הוא קונקרטי לאותה תקופה ואינו בהכרח קשור לנכונות התכנון ברמה האובייקטיבית ולתנאי השטח הספציפיים. יתכן, שניתן היה ליצור תכנית אובייקטיבית לשטח מסוים, אך גם זו לא תהיה ברת תוקף, שכן המציאות שלנו מכתיבה שינויים תרבותיים כלכליים, המשפיעים באופן קיצוני על התכנון בשטח.

ואם שללנו את רצינותו ותוקפו של תכנון מרחבי, בואו ונראה כיצד היום מתפקדת השיטה ומה הן הבעיות הנגזרות ממנה.

כיצד מתפקדת השיטה היום?

כיום, כל תכנון שנעשה ברמה עירונית גלובלית נדרש לעבור אינספור שלבים וועדות לצורך אישורו. תכנית בניין עיר (תב"ע) דורשת היום אישור של ועדה מחוזית, ועדה מקומית, מהנדס העיר, ועוד אינספור יועצים של צוות התכנון ומחלקת הנדסה בעיר. תהליך של אישור תב"ע אורך בד"כ בין שנתיים לעשר שנים ויותר. הבעיה הראשונה שנוצרת כאן היא למעשה עומס אדיר של ביורוקרטיה, שתוקע, מעכב, ועולה כספים עצומים לך ולי בארנונה שלנו.

הצורך בתכנית מתאר מקומית אזורית או ארצית נקבע היום ע"י הרשויות. העירייה לרוב, יוזמת את הצורך בתכנית מתאר, או תכנית אב, או שהמדינה (רמ"י) יוזמת ומעבירה תקציבים בהתאם. תכנית המתאר נעשית ע"י צוות של יועצים ומומחים היושבים ומגיעים למספר אלטרנטיבות אפשריות לאותה עיר, ומשם הבחירות נעשות ע"י צוות העירייה לרוב. בשנים האחרונות החל שיתוף ציבור כזה או אחר, אך עדיין רוב רובו של התכנון נעשה באופן עצמאי ע"י אנשי העירייה עם צוות התכנון. נשאלת השאלה, האם התכנית אליה הגיע הצוות, האם היא אכן משקפת את רצון התושבים והאם היא התשובה הכי נכונה לשטח. נוצרת כאן בעיה שניה והיא שהתכנית טובה בעיני הרשות ולא האדם המשתמש

שאלה נוספת הראויה להישאל - האם לכשתכנית כבר סופסוף מאושרת, האם היא עדיין רלוונטית? האם תכנית המתאר של ירושלים שהחלה עוד לפני שנת 2000 היתה בעלת תוקף והגיון גם 10 שנים אחרי? האם בעצם כל תכניות המתאר שקיימות היום להרבה מאד ערים בארץ, שנעשו עוד בתקופת השלטון הבריטי, האם להן יש תוקף או האם יש בהן הגיון? נוצרת כאן בעיה שלישית והיא עמידה במבחן הזמן.

האמת שהבעיה הרצינית ביותר מתחילה הרבה לפני כן. הבעיה מתחילה עם נושא הבעלות. כיום במדינה 93% מהאדמות נמצאות ברשותה של מדינת ישראל, והן מוחכרות לאנשים פרטיים או אחרים. רק חלק קטן מאד של קרקעות הן בבעלות פרטית. מעבר לכך, קיימת היום למדינה הזכות לבוא ולהפקיע איזה שטח שהם צריכים ורוצים מרשותו הפרטית של האדם, לצורכי הרוב / הציבור (כמובן עם אישור ביהמ"ש).כל בר דעת יודע כי כשמשהו נמצא בבעלותך אתה תשמור עליו יותר מכל. אתה תחפש ליצור בו משהו עם הכי הרבה ערך (כלכלי/מוסרי/ אידאולוגי - כל אחד והשקפותיו). במקרה זה, נוצר מצב בו גוף ערטילאי שאינו בבעלות איש, אחראי על כל השטחים. ועל כן נשאלת השאלה- למה שלמישהו יהיה באמת אכפת מה קורה בשטחים הללו? כלומר בעיה רביעית שנוצרה כאן היא אפטיות או חוסר מעורבות של כל אחד מאיתנו, מפאת חוסר עניין.

כלומר בעצם היום, לא נעשה כמעט כל מהלך של תכנון שטח גדול באופן פרטי. למעשה, אפילו כשקמה עיר שלמה הנמצאת בראשות "פרטית" כמו לדוגמא קיסריה, היא עדיין שייכת לוועדה מחוזית כלשהי (חוף כרמל), ונאלצת לקבל ממנה תכתיבים. עם זאת, אין ספק כי מצבה של עיר זו טוב בהרבה משאר ערי ישראל. החברה לפיתוח קיסריה שנמצאת ברשותה של משפחת רוטשילד כמובן, היא הבעלים של הקרקעות הנ"ל. וכולנו רואים עד כמה קיסריה מנוהלת ומפותחת היום. כי יש כאן למישהו אינטרס. כלכלי, רווחי, יש שיגידו אידאולוגי, אבל זה מישהו פרטי, בשר ודם. לא חברה בע"מ ולא רשות. למעשה ניתן לומר כי הבעיה החמישית והקשה ביותר, היא נושא האחריות. אין היום לאף אחד אחריות אישית על התוצר הסופי בשטח של תכניות מתאר עירוניות וארציות למיניהן. נכון, זה אדריכל זה או אחר ושמו, אך כמו כל תוצר על הנייר יש לזה הרבה פנים, ומאחר שאפילו האחריות הביטוחית הנדרשת ממי שעושה תכניות אורבניות גדולות היא נמוכה ביותר, אין פלא שההתייחסות אליהן פחות רצינית.

תכנון אורבני היום הוא בעייתי ביותר הן בשל אופן התנהלותו הן בשל תוצריו הלא מדויקים והן בשל הרעיון העומד מאחוריו והוא הכתבה של מציאות תכנונית לאנשים שעדיין לא קיימים עם תרבות וכלכלה שעדיין לא הגיעה.

אז נכון, חלק מהרעיון של תכנון מתארי הוא מתן כיוון. כלומר מדינה רוצה לפתח אזור מסוים, אז היא תיצור מדיניות תכנונית כזו או אחרת שתפעל בעתיד ליצירת המטרה. הבעיה היא שאפילו תאוריות ועקרונות בינוי בסיסיים נמצאים היום בסתירה בין מקבלי ההחלטות (ראה כתבת ביקורת של יודן רופא על אופן פיתוח של מגדלים היום) , והם אינם חד משמעיים, ועל כן מי שם על ראשנו את הכתר להחליט בשביל הדור הבא, מה נכון ואיך נכון לחיות?

ובכן, האם קיימת אלטרנטיבה? האם ניתן לתכנן ולפתח ללא תכנון מרחבי? האם הכאוס ישלוט בכל? במילים אחרות מה יקרה בחברה אנרכיסטית לחלוטין, בה לא יהיה תכנון מרכזי, ואיש איש כטוב בעיניו יעשה?

נניח וקורה נס והמדינה מחליטה כי את כל קרקעות המדינה היא מחלקת בין תושביה. ונניח כל תושב מקבל חלקה במקום שונה ובעלת ערך זהה. דמיינו לעצמכם...

כאן נשאלת שאלת השאלות - כיצד ניתן לתכנן אזורים שלמים ללא ראייה מרחבית שלמה? אז הנחנו שהקרקעות הופכות כולן פרטיות, והתכנון נעשה על בסיס צורך אישי ומשא ומתן בין אנשים. איך ניתן יהיה לשלוט במצב הכולל כך שלא יהיו 10 כבישים שינועו על פני פיסת קרקע יקרת ערך של שמורת נוף, ויחברו בין 2 ערים להן צרכים רבים, בעוד עיר אחרת תהה מנותקת לחלוטין. מי רואה את התמונה הכוללת ומי קובע לאן זה הולך, ומה האלטרנטיבה הנכונה. ובעצם - כיצד מתנהל התכנון בחברה חופשית? 

כיצד יעשה תכנון בחברה אנרכיסטית? - בפוסט המשך...