ילדי היקרים לי בעולם,
רציתי לנצל את היום הזה, שרבים רואים בו יום של סליחות, יום שבו ישות כלשהי (בין אם תקראו לו אלוהים/קומקום מעופף/ חייזר או כל דבר אחר) פותחת את ליבה, ושומעת ומקבלת את סליחותינו. עד כמה שהדבר נשמע לי אבסורדי, ואני לא נוהגת להיות שותפה לטקסי פולחן הנראים לי מופרכים מתחילתם, אני מקבלת את היום הזה כיום חשיבה, חרטה, ובקשת מחילה. והיום אמען את בקשת הסליחה לילדי שבעוד 14 שנים ויותר יחצו את הגבול בין ילדות לבגרות, ויתמודדו עם העולם אליו הבאתי אותם.
מגיע היה לכם להכנס לעולם ורוד יותר. עולם שבו אין עבודה קשה, שהטובים מנצחים, ואתם- החושבים, האחראים וטובי הלב הם הרוב. במקום זה, הגעתם לעולם נלחם.
מצטערת שתאלצו להלחם כל יום על קיומכם. מצטערת שתאלצו לעבוד שעות רבות בעבודה שלא בהכרח תאהבו, מצטערת שלא תוכלו לממש בקלות את חלומותכם. מצטערת שתאלצו לעמול יום יום להחזר חובות שאתם מעולם לא לקחתם, אלא חובות איתם נולדתם וקיבלתם במתנה ליום הולדת שנה. מצטערת שלא יכולתי לחסוך לעתידכם, כי הריבית היתה 0 והכסף נשחק במהירות שיא, אז לא היה לי שווה להשאירו בבנק, והעדפתי להעניק לכם הנאות קטנות בהווה. מצטערת שאתם נאלצים לעבוד בשביל העתיד וההווה שלכם. קיוויתי שאוכל לעזור לכם בבית, אבל הבועה של הנדלן עוד לא התפוצצה כי הנגיד עדיין מאמין שהמחירים צריכים לעלות, והמדינה לא רוצה לשחרר קרקעות... קיוויתי לעזור ברכב, אבל עלות רכב היום כל כך גבוהה בארץ, שהעדפתי לקנות לכם כרטיס למטוס שיקח אתכם למקום שם הרכב יעלה עשירית מהסכום, לא נורא תיקחו תחבורה ציבורית, ואם לא תגיעו בזמן, לפחות תרמתם למדינה ולצפיפות על הכבישים. קיוויתי שאוכל לעזור לכם בלימודים, אבל אני באופן אישי לא חושבת שכדאי לכם ללכת בכיוון זה, כי הלימודים יקבעו אתכם, אתם תלמדו שם המון, אבל תוכלו לקבל את אותה ההשכלה גם במנוי לספריה חינם לחלוטין.
מצטערת שעם הגיעכם לגיל בגרות, והנה אתם בני 18, לא תוכלו לקחת רגליכם ולטייל בעולם, כי המדינה אליה נולדתם מחייבת אתכם להלחם באויב שלא הכרתם ולא תכירו מעולם (כי הוא נמצא מעבר לגדרות תיל, ומעבר לגבולות תרבותיים, אליהם מעולם לא תוכלו לחדור), מצטערת על הקיום המסוכן שתאלצו לעבור ב-18 שנות חייכם, קיום תחת איומי טילים ו-5 מדינות של אויבים שרוצים להרגכם (או לפחות ככה הממשלות שלהם רוצות שתחשבו).
מצטערת שקשה לכם לסמוך על שום גוף הנתמך על ידי המדינה כי אני השרשתי בכם את ההבנה שמערכת הבריאות הממלכתית בקנטים, ושהחינוך בבתי ספר מגוחך.מצטערת על החיסונים שנאלצתם לעבור בגלל בורותי, ועל הטיפול הרפואי הקלוקל שקיבלתם בשנות חייכם הראשונות. מצטערת שכל שכניכם מכל הצדדים חיים על חשבונכם. שיש אחוז הולך ועולה של נתמכי סעד, שהחרדים רק הולכים וגדלים, ובדואים עדיין מקבלים ביטוח לאומי על כל ילד לא חוקי שהם מביאים לעולם. מצטערת שהסביבה מסביבכם מזוהמת, האוויר בקרוב יעלה כסף, והמים כבר אינם בנמצא אלא אם שילמתם הון. מצטערת שאתם מוקפים בסביבה חשדנית, המקימה מצלמות המצלמות אתכם 24 שעות ביממה, ודורשת מכם להזדהות עם תביעת אצבע. מצטערת שהכבישים השתלטו על כל פלח ירוק שעוד נשאר, ושבכל מקרה רק עומדים שם בפקקים.
מעל לכל, אני מצטערת שבמשך 18 שנים לא הייתם ותהיו איתי ועם אבא מספיק, לא ראינו אתכם גדלים כל רגע, ונתנו לאנשים אחרים לגדל אתכם בשבילנו. מצטערת שעד היום, נאלצתם להאבק על תשומת ליבנו, ולעיתים היו צעקות שמלכתחילה נגרמו כי רציתם שנראה, ונשמע ונעשה איתכם. אז סורי, מצטערת שלא הייתי שם. עבדתי. לא, אני יודעת. זה לא תירוץ. כן, גם אבא יודע. גם הוא היה שמח לקרוא לכם יותר מ-2 סיפורים לפני השינה. אבל תדעו לכם ששמחנו כל פעם שהתלוננתם כי לא רציתם לישון. הבנו שהצלחנו במשהו. הבנו שכיף לכם, ואתם לא רוצים שזה יגמר.
אני מצטערת על כל הפעמים שבהם אמרתי לכם לא לרוץ, ולקפוץ ולהשתגע בציבור, כי זה לא מתאים, ומביך ואולי מרעיש ומפריע. אתם ילדים, זוהי זכותכם הטבעית. אז תשתוללו כמה שתרצו. ואם בא לכם להתחבא בתוך מתלה של בגדים כשאני לוקחת אתכם לחנות בגדים משעממת, אז כל הכבוד שמצאתם לכם משחק. סחטין על היצירתיות, וסליחה על הכעס באותו רגע. אתם הייתם פשוט ילדים.
מצטערת אם אמרתי לכם יותר מידי לא ופחות מידי כן. מצטערת אם לא התייחסתי אליכם באותו הכבוד כמו שאני מתייחסת לכל מבוגר העומד מולי, רק בגלל שאתם לא מגיעים לי למותניים.
מעל לכל אני מצטערת, שהחלטתי לא להביא לכם יותר אחים או אחיות, בגלל חישובים כלכליים, ובגלל שלא רציתי להקטין עוד יותר את תשומת הלב המועטה שאתם כבר מקבלים. העדפתי לחלק את הזמן הקצר שלרשותי בין שלושתכם ולא בין עוד. אני מצטערת, כי אני חושבת שהייתם נהנים עם עוד אח או אחות, ואני חושבת שהיה טוב להגדיל את כוחכם מול העולם הזה...
אני לא רוצה לתרץ, ולא להסביר, ואתם כבר יודעים שהכל נעשה מתוך אהבה בלבד ורצון שיהיה לכם טוב.
זה מטען לא קל. העולם שסביבכם לא קל. הוא לא סבלני, לא רגיש ודי דורסני. אבל יקירי, יש בידיכם שלושה דברים שיעזרו לכם להתמודד עם כל דבר ולנצח:
האחד הוא משפחה - החזיקו ידיים, היו שם אחד בשביל השני.
השני הוא בטחון עצמי, שאני מקווה שהצלחתי ואצליח לטעת בכם, ביטחון שיאפשר לכם לרוץ אחרי כל חלום, מחשבה או רעיון שתחשקו בו...
והאחרון, שהוא היתרון הגדול ביותר שיהיה לכם בעולם הזה - חישבו, היו הגיוניים, וביקורתיים כלפי סביבתכם הרחוקה והקרובה. המשיכו לשאול שאלות, ולעולם אל תניחו לסקרנות שלכם למות. היא המפתח לעליונתכם בעולם הזה.
אוהבת אתכם
אמא
רציתי לנצל את היום הזה, שרבים רואים בו יום של סליחות, יום שבו ישות כלשהי (בין אם תקראו לו אלוהים/קומקום מעופף/ חייזר או כל דבר אחר) פותחת את ליבה, ושומעת ומקבלת את סליחותינו. עד כמה שהדבר נשמע לי אבסורדי, ואני לא נוהגת להיות שותפה לטקסי פולחן הנראים לי מופרכים מתחילתם, אני מקבלת את היום הזה כיום חשיבה, חרטה, ובקשת מחילה. והיום אמען את בקשת הסליחה לילדי שבעוד 14 שנים ויותר יחצו את הגבול בין ילדות לבגרות, ויתמודדו עם העולם אליו הבאתי אותם.מגיע היה לכם להכנס לעולם ורוד יותר. עולם שבו אין עבודה קשה, שהטובים מנצחים, ואתם- החושבים, האחראים וטובי הלב הם הרוב. במקום זה, הגעתם לעולם נלחם.
מצטערת שתאלצו להלחם כל יום על קיומכם. מצטערת שתאלצו לעבוד שעות רבות בעבודה שלא בהכרח תאהבו, מצטערת שלא תוכלו לממש בקלות את חלומותכם. מצטערת שתאלצו לעמול יום יום להחזר חובות שאתם מעולם לא לקחתם, אלא חובות איתם נולדתם וקיבלתם במתנה ליום הולדת שנה. מצטערת שלא יכולתי לחסוך לעתידכם, כי הריבית היתה 0 והכסף נשחק במהירות שיא, אז לא היה לי שווה להשאירו בבנק, והעדפתי להעניק לכם הנאות קטנות בהווה. מצטערת שאתם נאלצים לעבוד בשביל העתיד וההווה שלכם. קיוויתי שאוכל לעזור לכם בבית, אבל הבועה של הנדלן עוד לא התפוצצה כי הנגיד עדיין מאמין שהמחירים צריכים לעלות, והמדינה לא רוצה לשחרר קרקעות... קיוויתי לעזור ברכב, אבל עלות רכב היום כל כך גבוהה בארץ, שהעדפתי לקנות לכם כרטיס למטוס שיקח אתכם למקום שם הרכב יעלה עשירית מהסכום, לא נורא תיקחו תחבורה ציבורית, ואם לא תגיעו בזמן, לפחות תרמתם למדינה ולצפיפות על הכבישים. קיוויתי שאוכל לעזור לכם בלימודים, אבל אני באופן אישי לא חושבת שכדאי לכם ללכת בכיוון זה, כי הלימודים יקבעו אתכם, אתם תלמדו שם המון, אבל תוכלו לקבל את אותה ההשכלה גם במנוי לספריה חינם לחלוטין.
מצטערת שעם הגיעכם לגיל בגרות, והנה אתם בני 18, לא תוכלו לקחת רגליכם ולטייל בעולם, כי המדינה אליה נולדתם מחייבת אתכם להלחם באויב שלא הכרתם ולא תכירו מעולם (כי הוא נמצא מעבר לגדרות תיל, ומעבר לגבולות תרבותיים, אליהם מעולם לא תוכלו לחדור), מצטערת על הקיום המסוכן שתאלצו לעבור ב-18 שנות חייכם, קיום תחת איומי טילים ו-5 מדינות של אויבים שרוצים להרגכם (או לפחות ככה הממשלות שלהם רוצות שתחשבו).
מצטערת שקשה לכם לסמוך על שום גוף הנתמך על ידי המדינה כי אני השרשתי בכם את ההבנה שמערכת הבריאות הממלכתית בקנטים, ושהחינוך בבתי ספר מגוחך.מצטערת על החיסונים שנאלצתם לעבור בגלל בורותי, ועל הטיפול הרפואי הקלוקל שקיבלתם בשנות חייכם הראשונות. מצטערת שכל שכניכם מכל הצדדים חיים על חשבונכם. שיש אחוז הולך ועולה של נתמכי סעד, שהחרדים רק הולכים וגדלים, ובדואים עדיין מקבלים ביטוח לאומי על כל ילד לא חוקי שהם מביאים לעולם. מצטערת שהסביבה מסביבכם מזוהמת, האוויר בקרוב יעלה כסף, והמים כבר אינם בנמצא אלא אם שילמתם הון. מצטערת שאתם מוקפים בסביבה חשדנית, המקימה מצלמות המצלמות אתכם 24 שעות ביממה, ודורשת מכם להזדהות עם תביעת אצבע. מצטערת שהכבישים השתלטו על כל פלח ירוק שעוד נשאר, ושבכל מקרה רק עומדים שם בפקקים.
מעל לכל, אני מצטערת שבמשך 18 שנים לא הייתם ותהיו איתי ועם אבא מספיק, לא ראינו אתכם גדלים כל רגע, ונתנו לאנשים אחרים לגדל אתכם בשבילנו. מצטערת שעד היום, נאלצתם להאבק על תשומת ליבנו, ולעיתים היו צעקות שמלכתחילה נגרמו כי רציתם שנראה, ונשמע ונעשה איתכם. אז סורי, מצטערת שלא הייתי שם. עבדתי. לא, אני יודעת. זה לא תירוץ. כן, גם אבא יודע. גם הוא היה שמח לקרוא לכם יותר מ-2 סיפורים לפני השינה. אבל תדעו לכם ששמחנו כל פעם שהתלוננתם כי לא רציתם לישון. הבנו שהצלחנו במשהו. הבנו שכיף לכם, ואתם לא רוצים שזה יגמר.
אני מצטערת על כל הפעמים שבהם אמרתי לכם לא לרוץ, ולקפוץ ולהשתגע בציבור, כי זה לא מתאים, ומביך ואולי מרעיש ומפריע. אתם ילדים, זוהי זכותכם הטבעית. אז תשתוללו כמה שתרצו. ואם בא לכם להתחבא בתוך מתלה של בגדים כשאני לוקחת אתכם לחנות בגדים משעממת, אז כל הכבוד שמצאתם לכם משחק. סחטין על היצירתיות, וסליחה על הכעס באותו רגע. אתם הייתם פשוט ילדים.
מצטערת אם אמרתי לכם יותר מידי לא ופחות מידי כן. מצטערת אם לא התייחסתי אליכם באותו הכבוד כמו שאני מתייחסת לכל מבוגר העומד מולי, רק בגלל שאתם לא מגיעים לי למותניים.
מעל לכל אני מצטערת, שהחלטתי לא להביא לכם יותר אחים או אחיות, בגלל חישובים כלכליים, ובגלל שלא רציתי להקטין עוד יותר את תשומת הלב המועטה שאתם כבר מקבלים. העדפתי לחלק את הזמן הקצר שלרשותי בין שלושתכם ולא בין עוד. אני מצטערת, כי אני חושבת שהייתם נהנים עם עוד אח או אחות, ואני חושבת שהיה טוב להגדיל את כוחכם מול העולם הזה...
אני לא רוצה לתרץ, ולא להסביר, ואתם כבר יודעים שהכל נעשה מתוך אהבה בלבד ורצון שיהיה לכם טוב.
זה מטען לא קל. העולם שסביבכם לא קל. הוא לא סבלני, לא רגיש ודי דורסני. אבל יקירי, יש בידיכם שלושה דברים שיעזרו לכם להתמודד עם כל דבר ולנצח:
האחד הוא משפחה - החזיקו ידיים, היו שם אחד בשביל השני.
השני הוא בטחון עצמי, שאני מקווה שהצלחתי ואצליח לטעת בכם, ביטחון שיאפשר לכם לרוץ אחרי כל חלום, מחשבה או רעיון שתחשקו בו...
והאחרון, שהוא היתרון הגדול ביותר שיהיה לכם בעולם הזה - חישבו, היו הגיוניים, וביקורתיים כלפי סביבתכם הרחוקה והקרובה. המשיכו לשאול שאלות, ולעולם אל תניחו לסקרנות שלכם למות. היא המפתח לעליונתכם בעולם הזה.
אוהבת אתכם
אמא
כתבה מהממת!!!!!!!!! איך יתכן שרק אני חושבת כך? מקווה רק לא הכל מריר כל כך ובכל זאת יש שמחה וגיל בחייכם. אולי לא הרבה קראו את הכתבה אז תפיצי...........
השבמחק