יום רביעי, 26 בפברואר 2014

למה לחכות, אם אפשר בגיל 6?

"החיים עוברים..."
פיסול קרמי, יפעת ג.ש. 
כן כן, הילד שלי גאון! ולא רק שלי, גם שלכם, אבל אני גיליתי את זה כבר עכשיו, כשהוא בן 6. ואני יודעת שאם אני אעזור לו להתפתח לאן שהוא רוצה, הוא יפרח, יתחזק ויגיע קדימה. מה זה קדימה? ישאיר את כולם מאחור באבק... 
הילד שלי בגיל שנה כבר ידע להבין מספרים. מה זה ידע? הוא לא דיבר. הוא לא אמר "אחת...שתיים...שלוש..." הוא גם לא כתב. אבל כששאלו אותו מה זה מספר שבע הוא הצביע בלוחיות הרישוי של הרכבים על המספר הרצוי. וכך לכל שאר המספרים. כך ידענו שהוא יודע...
עד גיל שנתיים וחצי, אורי שלי לא הוציא מילה מהפה. מה זה מילה? לא אמר אבא... אז בגיל שנה ותשעה חודשים, כמו כל זוג הורים דואגים עם ילד ראשון, עשינו לו היכרות עם קלינאית תקשורת. למה? כי מבחינה רגשית, אתה לא רוצה ילד מגודל שלא יודע לדבר בגן, והילדים האחרים תמיד נותנים לו את תפקיד התינוק כשמשחקים ב"משפחה". אתה אוטומטית קברת את הבטחון העצמי שעוד הספיק לפתח (הוא ביישן מגיל 0), לנצח. 
אז הוא התקדם...ובאמת בגיל 3 כבר דיבר חופשי. מה זה דיבר? זה הפציץ במשפטים שלא הבנת מאיפה הביא...
וכך עם השנים הילד גדל, והתחיל לסגל לעצמו תחביבים שונים, כמו כדורסל, פאזלים של 100 חתיכות בגיל 4 וכאלה... ובין השאר תמיד מתמטיקה נשארה ברקע. תמיד עם מספרים. "אמא, כשאני אהיה בן 10 אז לילוש תהיה בת שמונה וחצי, נכון? ואלון יהיה בן 6... " ועוד שכאלו. ובגיל ארבע וחצי הוא נכנס לגן מונטסורי, ושם קיבל, דרך משחק, את היכולת להבין ולדעת מספרים ואת הקשר ביניהם. ובגיל חמש הוא כבר ידע לחבר, ולהבין אחדות,עשרות ומאות וכו'. היום, הוא בן 6. הוא כבר יודע את כל לוח הכפל בעל פה, עושה תרגילי חיבור וחיסור ב-3 ספרות, יודע, שורשים,חזקות, חיבור וחיסור שברים. אה...והתחיל סדרות לא מזמן...
בקיצור, הוא די חכם לגילו. ובאמת, בכל הכנות לא כי לחצנו. הוא ממש ביקש מאיתנו שנעשה לו כל פעם תרגילים. בעל-פה, ובכתב. לאחרונה הוא הפסיק לבקש, ואני הבנתי שהוא צריך קצת מנוחה...העברית והכתיבה נכנסו חזק לחייו, ויש לו כאמור עוד לא מעט תחביבים. 
התחביב הכי רציני שהילד פיתח הוא אהבה למשחק ברידג'. לידיעת כל מי שלא יודע, ברידג' זה משחק שלרוב משוחק מגיל 60 ומעלה. לא כי הוא איטי, להפך, אלא כי המשחק דורש הרבה חשיבה ואפשר כל הזמן להתפתח בו, וכנראה שרק כשאתה בן 60 אתה פנוי לזה מחשבתית... כמובן שיש כאלו בודדים המגיעים אל המשחק לפני. במקרה זה, אורי שלי.
אני  רוצה להמציא לי כנפיים כמו לפרפרים. מה דעתך?
פיסול קרמי, יפעת ג.ש. 
אז מאז שהילד בן ארבע וחצי, סבתא שלו, מעבירה לו שיעורי ברידג' במחשב. והוא עף על זה. מה זה עף? כל שנייה פנויה הוא יבחר להקדיש לזה. למה? בגלל התחרות? אולי...בגלל הלמידה והעניין הבלתי נגמר? אולי גם... לא משנה, הוא מאד בעניין.
כאמור בפוסטים קודמים, הילדים שלי לומדים בבית הספר הדמוקרטי משנה זו. כבר הסברתי כי השיטה של בית הספר, מאפשרת בתאוריה לכל ילד להתפתח בהתאם לקצב שלו... אם רצית ללמוד מחשבים בגיל 8 - בבקשה, אם רצית ללמוד לכתוב רק בגיל 12 גם זה בסדר...בעצם לתת לילד לחפש את נקודות החוזק שלו, וללכת איתן עד הסוף. אני לתומי חשבתי כי כך גם ברידג'. ועל כן, כשראיתי בתחילת השנה שיש שיעור שכזה במערכת, מיד הודעתי לבני, שקפץ עד הגג משמחה, והודענו לחונכת בקול מאושר, הילד מעוניין ללכת. התשובה היתה חד משמעית לא. זה לא לגילו. רק לגיל 14 + משהו כזה... בעיקר כי מבחינה חברתית יהיה לו קשה להשתלב.
לא הסכמתי, אבל לא הייתי משופשפת מספיק בהבנת הבי"ס והליכותיו, ועל כן לא נלחמתי. מה הקשר למצב החברתי? יש לו מלא חברים בכל שאר היום והשבוע. הוא חצי מהזמן מבלה בכדורגל/כדורסל/געגעגע, ואחרים, הוא לומד יוגה, תיאטרון, מצייר בליסוף, ובשביל שעה בשבוע הוא לא יכול לעזוב את החברים בני גילו ולהתיישב עם ילדים גדולים? שאלתי אותו כמובן... אתה מעוניין? אתה יודע שתלמד עם ילדים הרבה יותר גדולים ממך...זה בסדר? אורי רצה! אורי הבישן שלי רצה! זה לא נראה לכם ילד שממש רוצה משהו? ויודע מה הוא רוצה? 
לאחרונה, יצא לי לדבר עם עוד גורמים מבית הספר, ולאחר שהבנתי כי אין שום מגבלה כפי שאמרו לי, החלטנו ללכת על זה שוב. לפני כחודש, הודענו לחונכת שלו, והיא היתה אוהדת יותר לעניין (אולי עתה, משהכירה את אורי, היה לה קל יותר להבין). במשך שלושת השבועות האחרונים, הוא מנסה ללכת, אבל כל פעם זה מתבטל מסיבה אחרת. היום, הוא היה אמור ללכת לעוד שיעור, ושוב זה התבטל. בבוקר, לפני שידענו על כך, הוא הביע את חששותיו. אורי שלי, אמר שהוא מפחד. הוא אמר שהוא לא יודע אם יצליח, ואם יתאים. נקרעתי. האם לדרבן אותו ללכת? או לתת לו בקצב שלו? אולי הוא עוד לא מתאים? מה אני מבינה בברידג'? אז התקשרתי היום למורה לברידג'. ודיברתי איתה. 
אני מודה כי היה לי לא פשוט בשיחה זו. דבר הראשון שקרה, זה שהיא שללה את הרעיון מיסודו. "מה פתאום? זה לא מתאים! ילד מגיל 10 ומעלה בשיעור הזה. ואני לא מלמדת מהתחלה, אנחנו כבר באמצע השנה..." הסברתי לה בעדינות, כי אורי שלי אומנם צעיר מאד, אבל יודע יפה ברידג', הוא כבר שנה וחצי לומד את זה. חוץ מזה, הוא רוצה רק לנסות. יכול להיות, שאם זה לא יתאים, הוא לא ירצה לבוא בעצמו. אבל לנסות הוא רוצה.
אני בגדול מבינה אותה...
מה היא צריכה ילד חדש לצוות, שלא מבין כלום, קטן מכולם, שיאט את ההתקדמות של האחרים. צודקת... 
אם זה היה נכון...
אבל, אולי זה לא? אולי יש כאן ילד גאון? אולי הילד הזה, שהתחיל ברידג' בגיל ארבע וחצי, יגיע להיות יום אחד אלוף העולם בברידג'? למה? כי נתנו לו את האפשרות לעוף על זה, ועזרו לו...מה שבטוח זה שאם יאטו אותו עכשיו, ולא יחזקו אותו, הוא עשוי לעצור ולחשוב, זה לא בשבילי... זה לגיל מאוחר יותר, יעזוב את זה, והלך לו אלוף עולם...
ואולי הוא לא גאון, ואולי הוא רוצה שנה שנתיים, וזה יגמר, והוא יפסיק עם זה...
עוד כשהיינו קטנות ורכות בשנים...
פיסול קרמי, יפעת ג.ש. 
מה זה משנה? אתם מכירים הרבה ילדים שבגיל 6 רוצים ללמוד ברידג'? אם הייתי מורה והיו אומרים לי דבר כזה, הייתי נופלת מהכסא, קמה, ומתה כבר לראות ולשמוע מה הילד יודע ויכול... היה לי כבוד לנסות ולראות מה יכול ילד בן 6 לעשות עם המשחק המורכב הזה... ומה אני כמורה יכולה לתרום לו כדי להתפתח. 
הגבול שקיים היום בין לדחוף ילד קדימה כי אתה רוצה, לבין לתת לו להתפתח בקצב המהיר שלו, הוא דק מאד. מאד קל להסחף לזה. לכן, היום כשדיברתי איתו בבוקר, חזרתי ואמרתי לו שזוהי החלטה שלו, והוא יכול ללכת או שלא, והוא עדיין יהיה הילד היחיד בעולם שאני מכירה שיודע ברידג' בגיל 6 (תחרותיות היא די חזקה בדם שלו...). וזה הכי טבעי בעולם לפחד מדברים חדשים, בטח מדברים שהם לא שגרתיים, שאין עוד ילדים שעשו זאת... אבל אם זה היה קל- אז כולם היו עושים את זה. זה דורש המון המון אומץ. ואם בא לו, וכיף לו עם זה, אז שיקח את הזדמנות וילך, ואם לא בא לו, אז לא. 
בכל אחד מאיתנו יש זיק כשלהו שהיה בנו מאז שנולדנו, ואצל רבים מאיתנו הזיק הזה לא הוצת ולא שמרו עליו. כמה אנשים רצו מגיל צעיר לנסות לנגן בתופים? בפסנתר? כמה התחילו, ועזבו? כמה אנשים חשבו לצייר או לבנות דברים גרנדיוזיים כשהיו בני 8 ואמרו להם, זה בלתי אפשרי, לא בגיל הזה, תגדל, תהיה אדריכל... תבנה...
איזה טעות! תחשבו איזה יצירות יכלו להיות לנו? אתם יודעים שיצירתיות אצל ילדים זה הדבר המיוחד ביותר שקיים? אתם יודעים שעד גיל 7 ילד הוא בשנותיו הכי יצירתיות. יש אסכולות שאפילו דוגלות שלא ללמד אותו כלום בגיליים הללו(אנטרופוסופי), כדי שיחזק הכי הרבה שניתן את הדמיון שלו, ואת היצירתיות. ואנחנו מעזים להגיד להם, שהם לא יכולים? שזה לא לגיל שלהם? באיזה זכות? במקום לעזור להם לממש את מה שרצו, במקום לתת להם להבין שחלומות הם ברי מימוש, אנחנו מכבים להם את זה. למה? כי לנו עשו את זה!זה מה שאנחנו מכירים! 
אני בן 20, ולא לימדו אותי לטפס...
זה ממש קשה עכשיו...
פיסול קרמי, יפעת ג.ש. 
החברה שלנו היום במצב שבה מבוגר מתחיל לממש את חייו ואת אהבותיו בגיל 50 ואחרי. לפני כן, אין לו זמן, הוא עסוק בקיום שלו. תארו לעצמכם, כמה מדהים היה אילו מגיל 0 היו עוזרים לכם לממש חלומות, ואומרים לכם, אל תדחו למחר את החלום שלכם- היום! תחשבו כמה חלומות היו מתממשים? תחשבו האם מישהו מכם היה מגיע לאיפה שהוא היום. לא עשיתי מחקר על זה, אבל זה ברור לי ש-90% מאיתנו לא היה מגיע להיכן שהוא היום. ברור לי שאף אחד בגיל 8 לא רצה להיות רואה חשבון! ברור לי גם, שאף אחד לא דמיין להיות עורך דין בגיל 10. אבל נראה לי כי רבים מאיתנו דמיינו את עצמם בונים גשרים עצומים ובניינים מטורפים ומעבדות חלל, וכולנו בשלב זה או אחר היינו אסטרונאוטים, ויצרנו לעצמנו להקות רוק בדמיון. כמה רבים מאיתנו כתבו ויצרו, ובגיל 14 כבר לא נשאר זכר. אני לא מדברת בכלל על מערכת החינוך הממלכתית שאינה מעודדת, אלא רק מפריעה. אני מדברת נטו עלינו, על ההורים! על האחריות שלנו לעזור לילדים שלנו לממש את עצמם ואת חלומותיהם. לא בעתיד! היום! 
"חכה שתגדל...אמרו לך לא פעם..." אם נמשיך להגיד להם לחכות, אז גם הם רק בגיל 50 ימצאו את עצמם מתחילים לממש את חייהם ואהבתם. גם הם רק בגיל 50 יתחילו לפסל, ולכתוב, וליצור, גם הם יתחילו רק אז לדעת מה זה ברידג', וגם הם יבכו בגיל 50 על שבזבזו 50 שנה, בלחכות...
זהו תפקידנו, כהורים, כיוצרים, כבני אדם. 

יום שלישי, 28 בינואר 2014

היש בעולם מקום אנרכיסטי?

"לחשוב הפוך"
חמר, יפעת ג.ש.
בפוסטים קודמים ניסיתי להבהיר את הנכונות שבאנרכיה. מדוע כל שיטת שלטון קיימת איננה מספקת. מדוע הדמוקרטיה עושה עוול למילה חופש, וכיצד במקום לאפשר לנו חירות היא יוצרת כבלים בלתי נראים. בפוסט הזה, מטרתי היא אחרת. כל פעם שמעלים בפני העדר והצי-בור את נושא האנרכיה, וקצת מתחילים להסביר, ישר עולה הטעון -"נו...אם זה כל כך טוב, אז איפה יש מקום כזה? שהרי אם זה כ"כ אידיאלי היינו מגיעים לזה במקומות שונים בעולם"...
התשובה לכך מחולקת לשתיים: ראשית, זו שאלה לא רלוונטית. האם כאשר היתה עבדות, והוחלט על שחרור העבדים, שאלו את השאלה - "אבל מי יקטוף את
הכותנה?" האם היה מקום לשאלה הזו? כי באמת בעל האחוזה, נשאר לרוב עם שדות עצומים ורק הוא אישתו וילדיו הלבנבנים לטפל בהם. מה יעשו? ... התשובה היא, שזה לא רלוונטי. מדובר בפשע אנושי! לקיחת חירותו של האדם היא בלתי מוסרית ועל כן צריכה להפסק. התחליף ימצא עם הזמן, כמו כל דבר שנע ומתקדם בחיים, אבל ראשית היה צריך לגדוע את הפעילות הלא מוסרית לאלתר. כמוה, כך החיים במדינה שלטונית דמוקרטית או כל שלטון אחר. השליטה באוכלוסיה, תוך הכפפתה לחוקים ותקנות בכח ובאלימות, מבלי שהאוכלוסיה הראתה נכונות לקבל עליה מלכתחילה את אותם החוקים (אותי באופן אישי מעולם לא שאלו אם אני מוכנה להיות אזרחית כאן...אתכם?) היא פשע אנושי מוסרי וצריכה להפסק מיד. צורת החיים במקום אנרכיסטי, איך ומה יקרה, זה כבר סיפור אחר ששווה לשאול ולדון בו, אך רק לאחר שהובן שמציאות כפי שהיא צריכה להשתנות. כן! גם אם אין פתרון קסם עדיין!
שנית, אם כבר החלטנו כי שווה לדון ולשאול האם קיים מקום שכזה? האם הגיעו בעוד מקומות למסקנה שעדיף כמה שיותר חופש ואחריות אישית לכל אדם באשר לחייו? התשובה היא כן! אבל מעט...אנסה לפרוט מספר מקרים שכאלו.

מקרה מבחן - סומליה - אנרכיה כפויה

סומליה היא מדינה הנמצאת בחלקה המזרחי של דרום אפריקה ויודעת וידעה מאז ומתמיד אי יציבות שלטונית. בשנת 1960 קיבלה את עצמאותה, ומאז ולאורך שנות ה-70 השלטון בדק את הדמוקרטיה בצורה זו או אחרת. בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 עד 1990  שלט במדינה שלטון קומוניסטי דיקטטורי. השלטון שבתחילה נראה היה פרו עמו, הפך לאורך זמן לשלטון בעל חוקים נוקשים וטוטאליטריות מזעזעת. מבחינה חברתית חל איסור על התאספות של יותר מ-3-4 אנשים לצורך שיחה. "רכילות" נאסרה באופן טוטאלי, ועונשה לרוב היה העלמותם של אותם שותפים באמצע הלילה לנצח... מבחינה כלכלית חלה אינפלציה נוראית, שהקטינה באופן חריף את יכולת הקניה של האנשים כך שנוצרו טורים עצומים בתחנות הדלק, ובמסעדה היית צריך מזוודה עם כסף בשביל לשלם על ארוחה. השחיטות השלטונית היתה נוראית, 90% מתקציב המדינה שנלקח במיסים עבר לצבא ולמטרות צבאיות (במילים אחרות, האזרחים שילמו על מנת שיכנסו אליהם בריונים באמצע הלילה הביתה,ידפקו מכות לבני משפחתם, ויחטפו אותם לכלא על מנת שלא יראו שוב...) .
כמדינה, סומליה היתה בין המדינות היותר עניות ומסכנות בעולם. 70% מכח העבודה היה בשוק השחור, כולל בריאות, חינוך,פתרון סכסוכים, ובנקאות. אחרי תקופה של מספר שנים והרעה גוברת, האנשים החליטו להתמרד, ובשנת 1991 החל המרד האזרחי. המרד האזרחי השאיר את סומליה למשך מספר שנים טובות ללא כל שלטון, קרי סיטואציה אנרכית, שבה אין שליט, וכל איש אדון לגורלו. במשך כמה שנים ראשונות היו בסומליה מהפכות ואלימות קשה, אך עם הוצאת חיילי האו"ם בשנת 1995 מהמקום, המקום נרגע, מאחר שהאיום של ממשלה חדשה מונחתת נעלם. סומליה כבר איננה "מדינה לכל דבר" והיא נשארה בכוחות עצמה. בין השנים 1995-2004 סומליה ידעה תקופה של רגיעה ושלום יחסי. עם זאת, כדאי לנו לזכור כי אין מדובר באנרכיה שבאה מתוך נאורות והבנה. אם נשווה זאת לדיאטה כפויה של אדם שמן שפתאום אין לו אוכל כי הוא באמצע המדבר...האדם לא הבין, הפנים ורצה לעשות דיאטה, אלא בלית ברירה נגמר לו מאגר האוכל שלו.
משמע, עם הזמן, ועם יכולת הוא יחזור להרגליו הרעים. ואכן ניתן לראות כי מספר שנים לאחר מכן בתחילת שנות ה-2000 ובאופן רשמי יותר ב-2004, הכריזה סומלילאנד על עצמה כעל מדינה דמוקרטית.כיום ישנם אזורים המוכרזים ונשלטים ע"י הממשלה הדמוקרטית, אך חלקים גדולים מסומליה עדיין חסרי "מדינה". משנת 2005 החל מצבה של סומליה להתדרדר בשנית מאחר שממשלה החלה מתהווה מחדש לאחר שחזרה מגלות כפויה.
כיצד נראו החיים באנרכיה אצל האזרחים? האם התפתחה המדינה? ולאן?
מתוך מחקר שפורסם ע"י פיטר ט. ליסן קישור למקור

חקלאות: מכירות השתפרו פי 4 מאז נפילת הממשלה. 26% מהסוחרים רואים את המצב הקיים היום (עם חזרת הממשלה) כהרעה מבחינת בטחון, ורק 13% מהם חושבים כי מצבם היה רע יותר באנרכיה.

בעיר: חברות זרות כגון (קוקה קולה, Dole fruit)  החלו משקיעות בסומליה, חברת DHL מקמה משרדים שם, לעשירית מהמסעדות במקום יש דירוג כוכבים כלל עולמי, ל-7 מתוך 18 תחנות דלק יש מיכלים תת קרקעיים. מתוך 18 אינדיקטורים שנבדקו, ב-13 מהם חל שיפור, ורק 2 הורעו התנאים. ההרעה הגיעה גם בשל משיכת כוחות האו"ם במקום שהיו אחראים על חלק ניכר מהבריאות ומהחינוך.
מה הקפיצה הזו בשנת 1995? אולי התחילו לאכול שם סוף סוף?...
קישור למקור מתוך האתר של UN-HABITAT
באופן יחסי למדינות אחרות באפריקה סומליה משתפרת בקצב טוב מאד, והיא מקום שלישי מבחינת שיפור התנאים למחיה אדם. היא המדינה הכי זולה מבחינת תקשורת סלולרית, שהתפתחה בקצב מסחרר מאז.
מחירי הטיסות בה יציבים, חוק וסדר נמצא במצב זהה יחסית למצב שלפני מלחמת האזרחים, כאשר סכסוכים נפתרים לרוב עדיין בתוך השבט ע"י הזקנים. במידה ונדרש עונש לרוב מדובר בתשלום שירות או כסף, ואם האדם אינו מסכים כי אז השבט שלו משלם עבורו. אין כלא. אם מדובר בסכסוך בין שני שבטים, זקני השבטים פותרים זאת. במידה ואין פתרון, פונים לשבט שלישי שיפשר. אנשים לא חייבים להשאר בשבטם, למרות שהמשפחה היא לרוב שבט סגור. אם אדם רוצה דרך נישואין לעבור שבט זכותו. הדבר יוצר תחרות בין השבטים. רק מי שיש לו שבט מוגן וזוכה למשפט הוגן. אנשים שהתנהגותם רעה, ומוקעים מהשבט לא מתקבלים לשבטים אחרים לעיתים בשל מעשיהם, ואין להם כל הגנה מסביבתם.
מעבר לכל הנתונים הללו, פשוט הסתכלו על הגרף הימני, לגבי גידול אוכלוסיית המדינה. אומרים שאנשים מצביעים ברגליהם, לאחר המרד האזרחי חזרו 400,000 סומלים שברחו לאתיופיה, לבתיהם בסומליה. הנתונים בכתבה זו מסתמכים על חומר שפירסם הפילוסוף סטפן מולניו בקישור זה. כמו כן מחקר בנושא עם הנתונים היבשים במקור הזה.

ומה על הפיראטים?

ה"פיראטים" בסומליה החלו את פעילותם בצורה מאד ישרה. כאמור מאז שנות ה-90, היתה סומליה ללא ממשלה מרכזית אחת, ולא הוכרה ע"י האו"ם כמדינה כלשהיא בעלת שלטון ריכזי. אחד מענפיה המרכזיית של סומליה הינו ענף הדיג שלה. בשנת 2005 החלו ספינות של מדינות שונות בעולם לזרוק את הפסולת שלהם במפרציה של סמוליה בדרכן להודו או למקומות אחרים. מימיה של סומליה התלכלכו וכל בקשה ופניה שלה לרשויות המתאימות לא עזרה. בשנת 2007, החליטו הדייגים כי נמאס להם לשאת את המחיר של רשעות ואפטיות מדינות העולם, והחלו משיבים מלחמה ע"י חטיפת ספינות וסחורתן (בהתחלה בכדי להשיב את שאבד), ולאחר מכן בחטיפת אנשים ובקשת כופר לצורך שחרורם.
מתוך אתר המרכז לבטחון בינלאומי ימי. קישור לאתר
משפחות רבות שהיו תלויות בענף הדיג איבדו את כל רכושן, ועתה נמצאה להן דרך להשיב אותו. נכון, זה לא היה חוקי, אבל חוק לא היה קיים שם, ולאט לאט, לאחר שיותר ספינות נחטפו, הבינו המדינות השונות שהן חייבות לעשות משהו כי היתה פגיעה קשה בכלכלה הימית. בשנת 2008 הוכנסה למימי סומליה משחטת והחלו נכנסות ספינות מלחמה נוספות לשטחיה הימיים, שמטרתן למצוא את ה"פושעים" או בשפתם ה"פיראטים" ולהשיב לעצמם את ממונם וכבודם. מאז, המצב החל באמת להתדרדר, וה"פיראטים" הפכו לאויב הנורא מכל - הם נלחמו בשיניים. הם חטפו ספינות/אנשים על ימין ועל שמאל, והמעבר במיצרי סומליה הפך להיות בלתי אפשרי ומסוכן. מעניין לראות במפה למעלה, כי עד שנת 2007, ההתקפות היו מאד ממוקדות. הן היו רק באזורים בהם שפכו פסולת או היתה גניבה של דיג. אבל משנת 2008, אז החלו נכנסים כוחות לחימה של מדינות העולם, ה"פיראטיות" הפכה להיות "פיראטית" ולא היה עוד כל מעצור. ההתפשטות היתה מהירה והתגובה של הדיגים חריפה וקיצונית.
 עד היום, ניתן למצוא במקום ספינות מלחמה עצומות ה"נלחמות" ב"פיראטים אכזריים"...עם זאת, נראה לי כי לפני שאנו שופטים מצב כפי שהוא מפורסם בחדשות, ומחלקים תארים כגון "פיראט" ו"שודד ים" - כדאי שנבדוק, מי גרם למה? כיצד התחיל הדבר, והאם האשמה אינה במדינות העולם ה"מסודרות" ולא במדינה האוטונומית, שכל מה שאזרחיה רצו זה לחיות את חייהם בשלווה ולהתפרנס בכבוד? עוד במאמר הבא.

מקרה מבחן - קריסטיאניה - קהילה אנרכו קומוניסטית

קריסטיאניה היא עוד מקרה מרתק של מקום,בעל פנים אנרכיסטים כאלה ואחרים. קריסטיאניה ממוקמת בלב דנמרק בלב עיר הבירה קופנהגן. מדובר בקהילה של 1000 אנשים לערך (כיום), שבחרו לנתק את חייהם מהמדינה שסביבם והתנערו מכל אחריות כלפיה וממנה. אנשי הקהילה חיים על שטח של 350 דונם לערך, ומהווים היום את אתר התיירות מס' 4 בעיר, עם יותר ממיליון מבקרים בשנה. קריסטיאניה הפכה לסמל לסובלנות הדנית.
יש מקום שלא הייתם מוכנים לגור בו בקהילה הזו?
אפילו התצלום אוויר שלהם נראה כמו גלויה 
בשנת 1970 נהרסת פעם אחרי פעם הגדר שמקיפה בסיס צבאי מיותם שנעזב מזמן. המקום "נכבש" ע"י הילדים כאזור משחקים, והופך עם הזמן למגורים להיפים מהאזור. בשנת 1971, נהרסת הגדר בפעם האחרונה ולא נבנית שוב. עם הזמן ופרסום המקום חלה נהירה למקום של מחוסרי דיור צעירים. חבורה זו רוצה לבנות חיים משותפים וחופשיים. לאחר שהמשטרה מנסה לפנות את מקום פעמים אחדות, ומרימה ידיים בשל גודלו של המקום, העניין מועבר לפרלמנט. קריסטיאניה מגיעה להסדר עם משרד הבטחון (הבעלים), ומקבלת כותרת של "ניסוי חברתי". עם הזמן קריסטיאניה מתחלקת לצוותים קטנים בעלי אחריות על דברים שונים - מאיסוף האשפה ועד תרבות ובידור. במהלך 20 השנים שאחרי, קריסטיאנה מפסידה ומנצחת מאבקים מול המדינה והרשויות. הסמים נכנסים לקופנהגן וקריסטיאניה נמצאת בלב אזור הסמים. אנשיה מחליטים להלחם בעצמם בסוחרים ופותרים זאת ע"י "ייבוש" הסוחרים. במשך השנים ועל אף עליות וירידות נוצרה קהילה מרתקת עם המון יצירתיות/אמנות ויכולת עמידה עצמאית.
משהו ממש קורה כאן הפוך, אבל איך לעזעזל הולכים בבית הזה...? 
מתוך אתר הבית של קריסטיאניה. קישור למקור
נושא הלגליזציה של המקום עובר עשרת מדורי גהנום, כאשר העירייה דורשת פעם אחר פעם ליצור תכנית למקום ולקבע ע"י בעלות את שייכות המבנים לאנשים פרטיים/לגופים/לעירייה. קריסטיאניה מתנגדת נחרצות, (מאחר שהרעיון הבסיסי הינו שלאיש אין שם רכוש פרטי, והרכוש שייך לכל מי שחי שם, כלומר ל"קהילה"), אך לאט לאט מבינה כי יהיה עליה להתפשר בדברים מסויימים.
בשנת 1997 קריסטיאניה יוצרת לה מטבע חדש בו ניתן לסחור בכל בתי העסק, והמוסדות שבאזורה. המטבע ש"ע ל-50 כתר דני. בשנת 2003 מעלה עיריית קופנהגן את שאלת קיומה של קריסטיאניה בשנית.
כמה מקוריות ויצירתיות יכולה להיות בחזית של בית?
ממש כמו הקרווילות של המפונים. בערך אותה יצירתיות...
עברו להן כבר ה-30 שנה שהוקצבו ל"פרויקט החברתי" וכעת יש למצוא פתרון מעשי לעתידה של קריסטיאניה. במילים אחרות, קריסטיאניה הפכה ללהיט היסטרי. יש בה יותר אמנות, מוסיקה, תקשורת, עניין מקוריות וצעירים מאשר בכל קופנהגן.
  המקום מהווה אתר תיירות מדהים ומרוויח, הבתים המצויים בה, "עלובים" ככל שיהיו מבחינת עושר כספי, הם מחזה מדהים לעיניים וליצירתיות, והמקום פשוט עלה בערך הקרקעות כפי שמעולם לא דמינו שיעלה. כעת, משהעבודה נעשתה, עיריית קופנהגן רוצה לנצל את הערך שנוצר, לשים תג מחיר, ולהגיד לכל מי שיש יכולת שירכוש שם בית. בעצם להפוך את המקום לכפר עשירים חדגוני ומשעמם. קהילת קריסטיאניה עושה הכל כדי למנוע את רוע הגזרה, אך לאחר 3 משפטים, האחד בבית הדין העליון, בהם הם הפסידו למדינה, אין להם כיום הרבה ברירה. כרגע, הקהילה מתרכזת בניסיון לרכוש את הקרקעות, רבות ככל הניתן, ולהפכן לקרקעות השייכות לקהילה כולה. העתיד צופן פרויקטים מרתקים כגון מכללה, בתי ספר דמוקרטיים, בית גיל הזהב, בדגש על חומרים חדשניים וירוקים, תוך הבנת המקום והסביבה. כל ההחלטות הנעשות בקהילה הן החלטות הדורשות הסכמה גורפת ולא "דמוקרטית" בה הרוב מחליט בשביל המיעוט. וכך גם יהיה לטענתם בעתיד.
ניתן ללמוד יותר על ההיסטוריה של הקהילה מאתר הבית שלה וממדריך התיירות שיצרה לה.
עוד על הדילמה שנוצרה בדנמרק בעקבות הקהילה האוטונומית במאמר זה.
הקהילה קצת מזכירה את רעיון הקיבוץ שנוצר בעבר בישראל, עם ההבנה העמוקה שהביאה הקידמה והחינוך. עם זאת הבנתה כי ההחלטות יתקבלו פה אחד, האחריות והעצמיות שקיימת אצל התושבים, והיצירתיות והאמנות שנוצרו כתוצאה מהקהילה, הם בהחלט אנטיטזה לכל מה שקרה עם הקיבוץ.
גם אם קשה לאכול את העקרונות המרקסיסטיים הקומוניסטיים העולים מהקהילה, אין ספק כי יכולתה לדרוש ולהשיג עצמאות ויכולתה להתמודד כקהילה אוטונומית ואוטרקית הם מרשימים ויש ללמוד מהם.

מקרה מבחן - YUBIA

תמונות מתוך אתר הבית של יוביה. קישור למקור
יוביה היא קהילה החיה באגן הניקוז של נהר היובי (ועל כן שמה), הנמצא בסיירה נבדה שבצפון קליפורניה. הגדרתה של הקהילה היא הגדרה רוחנית והרבה מעבר לגיאוגרפית. אמנם הקהילה מרוכזת באזור מסויים, אך לא כל האנשים באזור הם בני הקהילה. השטח המדובר מכיל מספר יישובים בהם יש ריכוזים גדולים של אנשי יוביה, לדוגמא: העיר נוודה, מריסוויל, דאוונוויל, העיר סיירה, אגם ווילדווד, ועוד אחרים. קהילת יוביה מגדירה את עצמה כ"אזור קבוע אוטונומי" משמע אזור שאינו נשלט ע"י הרשויות והמשטרה המקומיים. בחינה מדוקדקת של המצב ה"חוקי", מעלה שכנראה השטח נשלט באופן סטנדרטי ע"י הרשויות אבל אנשי יוביה נמנעים מלהתמודד מולם ע"י צורת חיים שבה הם החליטו לחיות (פירוט בהמשך). 
מפה מתוך אתר גוגל מפות

 אנשי יוביה אימצו לעצמם את עקרון ה-אי-אלימות ( Non-Aggression Principle),כעקרון מוביל בצורת חייהם. הם מציעים אלטרנטיבה של חיי קהילה המבוססת על אחווה, שלום, קואופרטיבים, ומסחר וולונטרי. הקהילה חותרת לחופש מירבי מפוליטיקה, שחיטות, מונופוליזם, בירוקרטיה ורגולציה.

הפילוסופיה של הקהילה מושתתת על ספרו של סטפן מולניו "התנהגות אוניברסלית מועדפת" (Universally Preferable Behavior" ), העוסקת בראש ובראשונה בעקרון האי אלימות ובהתנהגות הנכונה בעקבותיה.
על מנת להיות "יובי" אין צורך ב"הצטרפות" או כרטיס חבר או אזרחות כלשהי... כדי להיות חלק מהקהילה עליך להתגורר באזור ולחיות חיים בהתאם לעקרונות עליהם דובר. 


להלן חלק מהדברים שאתה יכול לעשות כדי להיות "יובי":
-לגדל את המזון שלך
-להחליף ולברטר כדי לצרוך 
-להכין את בגדיך בעצמך
-להמנע מפוליטיקה ובחירות (לא להצביע!)
-לתרום לארגונים מקומיים
-לקנות מחקלאיים מקומיים
-להיות הבעלים של עסק עצמאי קטן
-להתנדב לקבוצות ללא מטרת רווח
-לגדל או ליצור את התרופות בעצמך
-לקחת אחריות על מעשיך!!!!
-להשתמש בכסף/זהב/מתכות יקרות/או נייר בעל ערך מקומי לצורך קנייה
-לתמוך ברדיו המקומי, בתיאטרון או במוסיקה מקומית 
-לשחות ערום בנהר
-לחיות בכפר אקולוגי או לרצות להקים אחד 
-ללדת את ילדיך בבית
-להגיע לפסטיבלים מקומיים
-לתרום דברים שאתה לא צריך לנזקקים
-להיות שותף בפרה עם עוד אנשים
-לקנות או לצרוך יד שניה

- ללכת, לטייל,או לרכב על אופניים בשביל להגיע ממקום למקום
-לתמוך בזכות להגן על עצמך
-ללמוד פארמאקלצ'ר
-להימנע מבנקים ומשוק ההון
-להשתמש בתוכנות פתוחות לכל
-לקבל את החדשות והידע ממקורות עצמאיים
- לעבוד שחור (ללא תשלום מיסים)
-לחיות "מחוץ לגריד"
- לא לשלם מיסים!
-לזרוק את הטלויזיה בביתך
-לבנות ירוק וללא אישורים
-לארח חברים 
-ללמד את ילדיך בבית או לעשות "Unschooling"
 ועוד ועוד ועוד... הרשימה ארוכה, ואתה מוזמן להוסיף עליה. זוהי הדרך האנרכיסטית להפוך להיות "יובי".בעצם, רעיון הקהילה ה"יובית" אפשרי בכל מקום. ההבדל היחידי הוא ברמת טבעת החנק שהשלטון שם על אזרחיו ואכיפתו את הטבעת הנ"ל. כלומר אם זכית לחיות במדינה עם אכיפת חוק מועטה, רוב הסיכויים שלא יתעסקו איתך עד שתהיה מיליונר (ושתוכל לשלם על כל שניה שלא שילמת) אם לעומת זאת הרווחת יפה, ואתה חי בישראל/סין/ארה"ב, ידרשו ממך את חלקם. 

לקח לא מעט זמן לכתוב את הפוסט הנ"ל, ובעיקר למצוא דוגמאות חיות, שרירות וקיימות לחברה אנרכיסטית קיימת. חברות רבות היו והתפרקו, בד"כ הודות לשלטונות. 
היום בעולם, ובישראל בפרט המדינה משתלטת על הכל, ולא מאפשרת אפילו טיפה אוויר לנשימה ולחופש. הכל עובר רגולציה, נוצרים עוד ועוד חוקים, והמעמד השולט מגייס יותר ויותר אנשים (בדמות עובדי ציבור) שיגנו על האוטופיה השלטונית הנקראת מדינה. אם פה ושם מצליחים לראות כיסי אוויר שבהם ישנה פתאום הרגשה שהחוק קצת מתרופף או שהמדינה לא פוקחת את שתי עיניה שם, אז פתאום רואים שגשוג, והמקום מתחיל למשוך אליו יוצרים, אמנים ואנשי רוח, מעמדו עולה, ואז המדינה נזכרת ששכחה אותו, וחוזרת לקחת את השלל. כך קרה בפרדס חנה, שבמשך כמה עשורים לא היה למועצה תקציב לפיתוח, ובעצם המושבה קפאה כאילו באמצע שנות ה-80. לא היו פקחי תנועה, בקושי היתה משטרה... ולאט לאט, הגיעו המון אמנים ויוצרים למקום, יצרו נישות חיים מרתקות, משכו אחריהם תל אביביים לשעבר, והמקום עף מבחינת מחירי נדל"ן. ואז המדינה נזכרה במקום. ופתאום הכבישים נסללו, הבתים התחלפו (מבתי שנטי יצירתיים ואמנותיים, לשטנצים אפורים של קבלנים), הגנים התמלאו, השיקשוק האגדי שבו ילדים מוכרים דברים שהם לא צריכים בשקל, התחלף ביריד עם ברד, גדרות,ואיש בטחון בכניסה, וכל אחד שרוצה למכור בו, צריך לשלם 120 שקל לדוכן...(נראה לכם שילד יכול למכור ב-5 שעות 120 פריטים?) ופתאום כבר יש משטרה וכבר דופקים דוחות על ימין ועל שמאל...וכיום פרדס חנה מתחילה לעבור תהליך הפוך. במקום צעירים ויוצרים (העוברים ממנה הלאה), היא מכניסה את המגזר הדתי והחרדי, הלא יצרני לרוב, והופכת לעוד עיירת פיתוח נזקקת... שפעם היתה זוהרת, בזמן שאמא מדינה לא שמה לב, ונתנה לה לפרוח.

אנשים, תתעוררו! אנרכיזם זו לא מילת גנאי, ואם קשה
לכם איתה, אתם יכולים פשוט להגיד חופש! חופש
להיות אחראי על עצמי וסביבתי, חופש ליצור בלי
שיפריעו לי, חופש לבחור במה אני משקיע ולמיאני עוזר,
חופש לדמיין ולבחור את עתידי ועתיד ילדי...פשוט חופש! 
ולמי שעדיין לא הפנים כיצד הוא נשדד יום יום ע"י
המדינה, ולמה כדאי להתנער ממנה, הנה סרטון קצר
המעביר את המסר.