 |
| "החיים עוברים..." פיסול קרמי, יפעת ג.ש. |
כן כן, הילד שלי גאון! ולא רק שלי, גם שלכם, אבל אני גיליתי את זה כבר עכשיו, כשהוא בן 6. ואני יודעת שאם אני אעזור לו להתפתח לאן שהוא רוצה, הוא יפרח, יתחזק ויגיע קדימה. מה זה קדימה? ישאיר את כולם מאחור באבק...
הילד שלי בגיל שנה כבר ידע להבין מספרים. מה זה ידע? הוא לא דיבר. הוא לא אמר "אחת...שתיים...שלוש..." הוא גם לא כתב. אבל כששאלו אותו מה זה מספר שבע הוא הצביע בלוחיות הרישוי של הרכבים על המספר הרצוי. וכך לכל שאר המספרים. כך ידענו שהוא יודע...
עד גיל שנתיים וחצי, אורי שלי לא הוציא מילה מהפה. מה זה מילה? לא אמר אבא... אז בגיל שנה ותשעה חודשים, כמו כל זוג הורים דואגים עם ילד ראשון, עשינו לו היכרות עם קלינאית תקשורת. למה? כי מבחינה רגשית, אתה לא רוצה ילד מגודל שלא יודע לדבר בגן, והילדים האחרים תמיד נותנים לו את תפקיד התינוק כשמשחקים ב"משפחה". אתה אוטומטית קברת את הבטחון העצמי שעוד הספיק לפתח (הוא ביישן מגיל 0), לנצח.
אז הוא התקדם...ובאמת בגיל 3 כבר דיבר חופשי. מה זה דיבר? זה הפציץ במשפטים שלא הבנת מאיפה הביא...
וכך עם השנים הילד גדל, והתחיל לסגל לעצמו תחביבים שונים, כמו כדורסל, פאזלים של 100 חתיכות בגיל 4 וכאלה... ובין השאר תמיד מתמטיקה נשארה ברקע. תמיד עם מספרים. "אמא, כשאני אהיה בן 10 אז לילוש תהיה בת שמונה וחצי, נכון? ואלון יהיה בן 6... " ועוד שכאלו. ובגיל ארבע וחצי הוא נכנס לגן מונטסורי, ושם קיבל, דרך משחק, את היכולת להבין ולדעת מספרים ואת הקשר ביניהם. ובגיל חמש הוא כבר ידע לחבר, ולהבין אחדות,עשרות ומאות וכו'. היום, הוא בן 6. הוא כבר יודע את כל לוח הכפל בעל פה, עושה תרגילי חיבור וחיסור ב-3 ספרות, יודע, שורשים,חזקות, חיבור וחיסור שברים. אה...והתחיל סדרות לא מזמן...
בקיצור, הוא די חכם לגילו. ובאמת, בכל הכנות לא כי לחצנו. הוא ממש ביקש מאיתנו שנעשה לו כל פעם תרגילים. בעל-פה, ובכתב. לאחרונה הוא הפסיק לבקש, ואני הבנתי שהוא צריך קצת מנוחה...העברית והכתיבה נכנסו חזק לחייו, ויש לו כאמור עוד לא מעט תחביבים.
התחביב הכי רציני שהילד פיתח הוא אהבה למשחק ברידג'. לידיעת כל מי שלא יודע, ברידג' זה משחק שלרוב משוחק מגיל 60 ומעלה. לא כי הוא איטי, להפך, אלא כי המשחק דורש הרבה חשיבה ואפשר כל הזמן להתפתח בו, וכנראה שרק כשאתה בן 60 אתה פנוי לזה מחשבתית... כמובן שיש כאלו בודדים המגיעים אל המשחק לפני. במקרה זה, אורי שלי.
 |
| אני רוצה להמציא לי כנפיים כמו לפרפרים. מה דעתך? פיסול קרמי, יפעת ג.ש. |
אז מאז שהילד בן ארבע וחצי, סבתא שלו, מעבירה לו שיעורי ברידג' במחשב. והוא עף על זה. מה זה עף? כל שנייה פנויה הוא יבחר להקדיש לזה. למה? בגלל התחרות? אולי...בגלל הלמידה והעניין הבלתי נגמר? אולי גם... לא משנה, הוא מאד בעניין.
כאמור בפוסטים קודמים, הילדים שלי לומדים בבית הספר הדמוקרטי משנה זו. כבר הסברתי כי השיטה של בית הספר, מאפשרת בתאוריה לכל ילד להתפתח בהתאם לקצב שלו... אם רצית ללמוד מחשבים בגיל 8 - בבקשה, אם רצית ללמוד לכתוב רק בגיל 12 גם זה בסדר...בעצם לתת לילד לחפש את נקודות החוזק שלו, וללכת איתן עד הסוף. אני לתומי חשבתי כי כך גם ברידג'. ועל כן, כשראיתי בתחילת השנה שיש שיעור שכזה במערכת, מיד הודעתי לבני, שקפץ עד הגג משמחה, והודענו לחונכת בקול מאושר, הילד מעוניין ללכת. התשובה היתה חד משמעית לא. זה לא לגילו. רק לגיל 14 + משהו כזה... בעיקר כי מבחינה חברתית יהיה לו קשה להשתלב.
לא הסכמתי, אבל לא הייתי משופשפת מספיק בהבנת הבי"ס והליכותיו, ועל כן לא נלחמתי. מה הקשר למצב החברתי? יש לו מלא חברים בכל שאר היום והשבוע. הוא חצי מהזמן מבלה בכדורגל/כדורסל/געגעגע, ואחרים, הוא לומד יוגה, תיאטרון, מצייר בליסוף, ובשביל שעה בשבוע הוא לא יכול לעזוב את החברים בני גילו ולהתיישב עם ילדים גדולים? שאלתי אותו כמובן... אתה מעוניין? אתה יודע שתלמד עם ילדים הרבה יותר גדולים ממך...זה בסדר? אורי רצה! אורי הבישן שלי רצה! זה לא נראה לכם ילד שממש רוצה משהו? ויודע מה הוא רוצה?
לאחרונה, יצא לי לדבר עם עוד גורמים מבית הספר, ולאחר שהבנתי כי אין שום מגבלה כפי שאמרו לי, החלטנו ללכת על זה שוב. לפני כחודש, הודענו לחונכת שלו, והיא היתה אוהדת יותר לעניין (אולי עתה, משהכירה את אורי, היה לה קל יותר להבין). במשך שלושת השבועות האחרונים, הוא מנסה ללכת, אבל כל פעם זה מתבטל מסיבה אחרת. היום, הוא היה אמור ללכת לעוד שיעור, ושוב זה התבטל. בבוקר, לפני שידענו על כך, הוא הביע את חששותיו. אורי שלי, אמר שהוא מפחד. הוא אמר שהוא לא יודע אם יצליח, ואם יתאים. נקרעתי. האם לדרבן אותו ללכת? או לתת לו בקצב שלו? אולי הוא עוד לא מתאים? מה אני מבינה בברידג'? אז התקשרתי היום למורה לברידג'. ודיברתי איתה.
אני מודה כי היה לי לא פשוט בשיחה זו. דבר הראשון שקרה, זה שהיא שללה את הרעיון מיסודו. "מה פתאום? זה לא מתאים! ילד מגיל 10 ומעלה בשיעור הזה. ואני לא מלמדת מהתחלה, אנחנו כבר באמצע השנה..." הסברתי לה בעדינות, כי אורי שלי אומנם צעיר מאד, אבל יודע יפה ברידג', הוא כבר שנה וחצי לומד את זה. חוץ מזה, הוא רוצה רק לנסות. יכול להיות, שאם זה לא יתאים, הוא לא ירצה לבוא בעצמו. אבל לנסות הוא רוצה.
אני בגדול מבינה אותה...
מה היא צריכה ילד חדש לצוות, שלא מבין כלום, קטן מכולם, שיאט את ההתקדמות של האחרים. צודקת...
אם זה היה נכון...
אבל, אולי זה לא? אולי יש כאן ילד גאון? אולי הילד הזה, שהתחיל ברידג' בגיל ארבע וחצי, יגיע להיות יום אחד אלוף העולם בברידג'? למה? כי נתנו לו את האפשרות לעוף על זה, ועזרו לו...מה שבטוח זה שאם יאטו אותו עכשיו, ולא יחזקו אותו, הוא עשוי לעצור ולחשוב, זה לא בשבילי... זה לגיל מאוחר יותר, יעזוב את זה, והלך לו אלוף עולם...
ואולי הוא לא גאון, ואולי הוא רוצה שנה שנתיים, וזה יגמר, והוא יפסיק עם זה...
 |
| עוד כשהיינו קטנות ורכות בשנים... פיסול קרמי, יפעת ג.ש. |
מה זה משנה? אתם מכירים הרבה ילדים שבגיל 6 רוצים ללמוד ברידג'? אם הייתי מורה והיו אומרים לי דבר כזה, הייתי נופלת מהכסא, קמה, ומתה כבר לראות ולשמוע מה הילד יודע ויכול... היה לי כבוד לנסות ולראות מה יכול ילד בן 6 לעשות עם המשחק המורכב הזה... ומה אני כמורה יכולה לתרום לו כדי להתפתח.
הגבול שקיים היום בין לדחוף ילד קדימה כי אתה רוצה, לבין לתת לו להתפתח בקצב המהיר שלו, הוא דק מאד. מאד קל להסחף לזה. לכן, היום כשדיברתי איתו בבוקר, חזרתי ואמרתי לו שזוהי החלטה שלו, והוא יכול ללכת או שלא, והוא עדיין יהיה הילד היחיד בעולם שאני מכירה שיודע ברידג' בגיל 6 (תחרותיות היא די חזקה בדם שלו...). וזה הכי טבעי בעולם לפחד מדברים חדשים, בטח מדברים שהם לא שגרתיים, שאין עוד ילדים שעשו זאת... אבל אם זה היה קל- אז כולם היו עושים את זה. זה דורש המון המון אומץ. ואם בא לו, וכיף לו עם זה, אז שיקח את הזדמנות וילך, ואם לא בא לו, אז לא.
בכל אחד מאיתנו יש זיק כשלהו שהיה בנו מאז שנולדנו, ואצל רבים מאיתנו הזיק הזה לא הוצת ולא שמרו עליו. כמה אנשים רצו מגיל צעיר לנסות לנגן בתופים? בפסנתר? כמה התחילו, ועזבו? כמה אנשים חשבו לצייר או לבנות דברים גרנדיוזיים כשהיו בני 8 ואמרו להם, זה בלתי אפשרי, לא בגיל הזה, תגדל, תהיה אדריכל... תבנה...
איזה טעות! תחשבו איזה יצירות יכלו להיות לנו? אתם יודעים שיצירתיות אצל ילדים זה הדבר המיוחד ביותר שקיים? אתם יודעים שעד גיל 7 ילד הוא בשנותיו הכי יצירתיות. יש אסכולות שאפילו דוגלות שלא ללמד אותו כלום בגיליים הללו(אנטרופוסופי), כדי שיחזק הכי הרבה שניתן את הדמיון שלו, ואת היצירתיות. ואנחנו מעזים להגיד להם, שהם לא יכולים? שזה לא לגיל שלהם? באיזה זכות? במקום לעזור להם לממש את מה שרצו, במקום לתת להם להבין שחלומות הם ברי מימוש, אנחנו מכבים להם את זה. למה? כי לנו עשו את זה!זה מה שאנחנו מכירים!
 |
| אני בן 20, ולא לימדו אותי לטפס... זה ממש קשה עכשיו... פיסול קרמי, יפעת ג.ש. |
החברה שלנו היום במצב שבה מבוגר מתחיל לממש את חייו ואת אהבותיו בגיל 50 ואחרי. לפני כן, אין לו זמן, הוא עסוק בקיום שלו. תארו לעצמכם, כמה מדהים היה אילו מגיל 0 היו עוזרים לכם לממש חלומות, ואומרים לכם, אל תדחו למחר את החלום שלכם- היום! תחשבו כמה חלומות היו מתממשים? תחשבו האם מישהו מכם היה מגיע לאיפה שהוא היום. לא עשיתי מחקר על זה, אבל זה ברור לי ש-90% מאיתנו לא היה מגיע להיכן שהוא היום. ברור לי שאף אחד בגיל 8 לא רצה להיות רואה חשבון! ברור לי גם, שאף אחד לא דמיין להיות עורך דין בגיל 10. אבל נראה לי כי רבים מאיתנו דמיינו את עצמם בונים גשרים עצומים ובניינים מטורפים ומעבדות חלל, וכולנו בשלב זה או אחר היינו אסטרונאוטים, ויצרנו לעצמנו להקות רוק בדמיון. כמה רבים מאיתנו כתבו ויצרו, ובגיל 14 כבר לא נשאר זכר. אני לא מדברת בכלל על מערכת החינוך הממלכתית שאינה מעודדת, אלא רק מפריעה. אני מדברת נטו עלינו, על ההורים! על האחריות שלנו לעזור לילדים שלנו לממש את עצמם ואת חלומותיהם. לא בעתיד! היום!
"חכה שתגדל...אמרו לך לא פעם..." אם נמשיך להגיד להם לחכות, אז גם הם רק בגיל 50 ימצאו את עצמם מתחילים לממש את חייהם ואהבתם. גם הם רק בגיל 50 יתחילו לפסל, ולכתוב, וליצור, גם הם יתחילו רק אז לדעת מה זה ברידג', וגם הם יבכו בגיל 50 על שבזבזו 50 שנה, בלחכות...
זהו תפקידנו, כהורים, כיוצרים, כבני אדם.
פוסט מעולה תודה :)
השבמחקאמא מדהימה לא עצבנית
מחקאימא נהדרת :)
השבמחק