זומבים

עוד בטריות למטריקס?
"זוג זקנים", פיסול קרמי, יפעת ג.ש.

מתי זה קרה שהפסקנו להגיב?מתי נכבינו?מתי העיניים הפסיקו להבין את מה שהן קוראות, והאוזניים להקשיב למה שהן שומעות? מתי זה קרה שהתחלנו לתפקד כבטרייה במטריקס בלי התובנה שאנחנו יצור יחיד ומיוחד עלי אדמות- אנחנו האדם החושב...או שלא?

אני מסתכלת היום מסביבי ואני רואה אנשים כבויים הולכים, שכפול של אותה הדמות, עם אותן התגובות ואותן המחשבות...והדמות, היא לא דמות אדם, אולי כבשה, אולי פרה, אבל היא נעה בעדר, ואין לה מושג לאן היא הולכת...
אז מתי זה קרה? מתי אנשים הפסיקו לחשוב? בדור הזה? בדור הקודם? והרי עוד במאה ה-14 הצליח המלך לואי לשלוט בהמון סוער וזאת חרף התבטאויותיו היומרניות כדוגמת "המדינה- זה אני", האם כבר אז האנשים הפסיקו לחשוב? כנראה שלא, כי, מספר עשורים לאחר מכן, היתה המהפכה הצרפתית וראשו של לואי ה-16 נערף...
אותי מטריד הדור הנוכחי, כי לצידו, הילדים שלי יבנו את חייהם. הדור הזה הוא בעל פוטנציאל גדול יותר לדעת, להעמיק ולהבין, כי יש לו אינטרנט, ויש לו כלי תקשורת מהירים וזמינים שיכולים להעביר מידע בשניות.

הילד שלי היום הוא סקרן, הוא שואל, יש לו שאלות חכמות, שמצביעות על חשיבה הגיונית... "למה", הוא שאל אותי לפני יומיים, "הנסיך התחתן עם הנסיכה, הוא רק ראה אותה. הם לא דיברו, הם לא היו חברים....אז למה הם התחתנו, אמא?" ואני שמחתי, כי הבנתי שהקשרים במוח של הילד נקשרו נכון...והוא רק בן 4. מה קורה להם, לילדים שלנו, שבגיל 10 כבר אין עם מי לדבר? איך זה שמה שמעסיק אותם מסתכם בסדרת טלויזיה, או בגד בקניון? (וכן, זה כבר מתחיל, אפילו בגיל 4...)

אז הנה המסקנה שלי: בדור שלנו בניגוד לקודמיו, ההורה הפך לבטרייה והבטרייה להורה...מה הכוונה?
אחד החידושים של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, הינו משך הזמן אותו מבלים הילדים עם הוריהם. ילד ממוצע רואה היום את הוריו בין 2-4 שעות ביום. בעצם ההשפעה של ההורים הולכת ונעלמת מחיי ילדיהם, ואת מקומם תופסים הגנים ובתי ספר = המדינה, ואמצעים אלקטרוניים שהפכו לתחליף לחברים בשר ודם. מהי חשיבות היעדר ההורים בהפיכת הילד לזומבי? הילד מתקשר רק דרך אמצעים אלקטרוניים, הוא מפסיק לנהל דיאלוגיים ארוכים (דיאלוג ה"למה"), בגנים הוא לרוב אינו "נספר", ואין זמן לפתח איתו שיחה של ממש כי בכל זאת יש עוד 36 ילדים ויש רק גננת וסייעת...בעצם הקשר היחיד של הילד עם דמות שעשויה לקדמו הולך ונעלם. מעבר לכך, גם אם כבר מצליח איזה ילד למצוא שעה שעתיים עם הוריו, ההורים עצמם כ"כ שקועים בעבודה, ובבעיות המציאות שלהם, שהדבר היחידי שהם רוצים זה טלויזיה שתשכיח מהם את המציאות...וזו כמובן זמינה בכל רגע...וכך הפך לו עם הזמן ההורה לבטרייה...לא מגיב, מחובר לחשמל, עם מעגל חשמלי אחד מהמוח לטלויזיה וחוזר חלילה...


ומה על המכשירים האלקטרוניים?

"הקצ'קס" פיסול קרמי, יפעת ג.ש.

אצלנו בבית, הטלויזיה הוצאה באופן סופי לפני 3 שנים. אין כבלים, אין ערוץ 2 או 10, אין שום אלמנט תקשורתי שלא ניתן לשלוט בתכניו, ושיכול להוריד לילד שלי את האייקיו ל-0 תוך כמה ימים. וישאלו המתחכמים - אבל את תמיד יכולה לשים ערוץ הטבע או המדע...גם זה רע? זה לא רע, זה פשוט קיים בדמותו של מחשב, ואם באמת רוצים ניתן להשיג כול תוכן שהוא שנראה לנו חשוב דרך המחשב. כמה בתים אתם מכירים משאירים את הטלוויזיה דלוקה רק בשביל ש"יהיה משהו ברקע"..?פשוט מזעזע לחשוב על כל הפרסום המיותר שנקלט בראשי הילדים (וההורים) כשהטלוויזיה היא "סתם ברקע". הייתי מציעה לכל אחד ואחד שיעשה נסיון ויוציא את הטלויזיה לחודש מהבית. קפלו אותה בארון...תראו איך חיי הזוגיות משתפרים, איך פתאום הילדים אולי מדברים איתכם...

ומה על המחשב תשאלו, גם בו יש תכנים בעייתיים...נכון, אבל הוא פחות נגיש עדיין, והוא בטח לא יושב במרכז הסלון היכן שחיי החברה שלנו הכי אינטנסיביים. הוא מצוי בחדר עבודה, והילדים יכולים לראות בו סרטונים קצרים מידי פעם, והוא משמש לעבודה ולמידע.

ולבסוף הפלאפון, הבעייתיות במכשיר זה (שהולכת וגדלה) כי הוא החליף לחלוטין את התקשורת הישירה בין הילד לסביבתו, והיום אפילו שיחה כבר אינה הכרחית, מספיק אס אם אס...השיחות שלנו מתמצות ב2-3 שורות. מעבר לכך, לילד כבר אין סבלנות, כי הוא לא למד לנהל דיאלוג, הוא לא למד להקשיב,ובעיקר, הוא לא למד לבקר.


אם נחזור לאמירה הראשונית שלי, אם תרצו בכך או לא, ה"בטרייה" (הטלויזיה/המסך/המחשב) הפכה ל"הורה". היא המחנכת, היא מעבירה את הידע לילד ולנו.

מתי פעם אחרונה ניהלתם שיחה עם בן משפחה, עם ילד? עם בעל? שיחה של שעה על החיים? (אצלנו זה קורה כמעט כל ערב...)אי נוכחותם של אמצעים אלקטרוניים מול העין מאפשרת ערב שלם רגוע ומעניין.
שאלו אותי פעמים רבות בשנים האחרונות, אבל מה אתם עושים ערב שלם, אם אין טלויזיה, לא שקט מידי? כמה כבר אפשר לדבר...
 אין זה מוזר לפיכך, שפתאום כשילד מגיע לשלב שבו הוא עומד בפני עצמו,הוא לא חושב, קשה לו להתבטא ולתקשר, והוא רק מחפש את אותו האחד שעליו הוא יוכל לסמוך, מישהו אחר שיחשוב בשבילו...וכאן נכנסת המדינה, זו שתמיד היתה שם. כשאבא ואמא היו בעבודה- היא חינכה את הילד...
כשההורים נתנו לו ללכת לצבא- היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות ונתנה לו להרגיש גאווה ושייכות...
אין פלא שקשה לו לעמוד ולתהות על מניעיה, ולבקר את מנהיגיה, זה כבר לא ילד, זה זומבי מתוכנת עד העצם, שהדרך היחידה להציל אותו, היא כנראה להוציא את הבטרייה ולראות מה יקרה...