 |
| "Airhead", תמונת אקריל, יפעת ג.ש. |
בארץ שלנו, להיות אמן זה אתגר. כמו כל דבר אחר. כשאתה חי עם עוד מאה איש על כל מ"ר, התחרות היא כל כך גדולה על התשומת לב שהסיכוי באמת להצליח וליהנות מהפירות ממש אפסי.
זה מתחיל ממש מהילדות, היום יותר מתמיד יש נטייה של ההורים לדחוף את הילדים לפרסום וחשיפה, אבל ישנה גם דחיפה לכיוון מצוינות, דבר הגורר בעקבותיו הרבה כשרונות צעירים, הנחשפים בגיל מוקדם ומתפתחים בגיל צעיר.
אני באופן אישי התחלתי לצייר בגיל תיכון. אני זוכרת את עצמי יושבת לי בהפסקות ומציירת עם צבעי עיפרון. יושבת עם בלוק ציור, במקום שהוא צדדי, אבל עדיין מושגח ע"י האחרים. אני זוכרת שעד כמה שאהבתי לעשות זאת לעצמי וללא הנחיות, אהבתי לשמוע את דעתם של אנשים על הציור. היה לי חשוב שהציור יחשף, גם אם באופן תת מודע. תמיד זה נחמד לראות איזה תלמיד או מורה שעוברים לידך ומתלהבים ממה שציירת. וזה נותן מוטיבציה. מוטיבציה להמשיך בתחום.
אוניברסיטה. לימודי אדריכלות. התחרות בעיצומה, וכך גם הרצון להשתפר, וליצור משהו חדש. כל פרויקט מתוכנן עם מחשבה רבה, וכל הגשה מוקפדת כך שתמשוך את מירב הקומפלימנטים. באיזה שהוא שלב, קצת מאבדים את הנושא, את המהות של היצירה. ההגשה הופכת לאוביקט החשוב, פחות חשוב התוכן. ואתה רואה שזה עובד לך. וששופטים את העבודות שלך תמיד לטובה, בעיקר אם הן נראות טוב. לא בהכרח אם הן טובות. ולאט לאט אתה מאבד את התכנים, העבודות נעשות שטחיות יותר, אבל מפוצצות מבחינת שואו. כמה שעריכה ממוחשבת יכולה להסתיר. כמה שיכולת ציור וגרפיקה יכולה לחפות על חוסר באידיאולוגיה ומהות.
עבודה. מתחילה בחיים האישיים. נגמרו המסגרות של המדינה. מעכשיו אני מתחילה ליצור בעצמי. וכך עם האמנות. מתחילה בציור אקריליק על קנווס, אח"כ שמן, צבעי מים, עבודה בגבס, שילוב חומרים, ובסוף פיסול. חימר. פיסול דמויות. ויש לי אינספור רעיונות. ואני יוצרת עוד ועוד פסלים. אין בעל,אין ילדים...יש זמן בשפע. אז יוצרים. הרבה... והדירת חדר כבר צבעונית לגמרי מכל הציורי גיר, והמגירות מפוצצות בציורי מים ואקריל. והפסלים מתחילים להערם. ולאט לאט, עם היצירה באות השאלות והבעיות. ובסה"כ מתמודד אמן עם 3 בעיות עיקריות (אחרי שהבין שהוא רוצה ויודע ליצור ):
 |
| "נשיות", ציור גיר צבעוני על עץ, יפעת ג.ש. |
בעיה ראשונה : תוכן
השאלות הראשונות הצצות אצל רוב האמנים (לפחות אצלי זה היה כך) מתחילות ב... מה אני עושה? בשביל מה? בשביל מי? הפיסול, הציור, זה אסטטי ונחמד, אבל איפה האמירה? אמנות צריכה להגיד משהו מעבר לאסטטיקה. או שלא? ואז נהיה בלקאאוט. ואתה לא מצליח יותר ליצור. כי כבר מחפשים בזה גם מטרה. אבל מה זה מטרה ראויה? מעולם לא לימדו אותך את זה...לא לימדו אותך לחשוב, להתעמק, ליצור כביקורת. די חבל...
 |
| חוף הים ת"א, ציור מים, יפעת ג.ש. |
ואז שומעים את המשפט - "אין בעיה שהאמנות תהיה אסטטית בלבד. למה לא? מה רע באסטטיקה?"
אין רע. אבל מה טוב?
זה יפה.
יפה, ושטחי.
או קי. אז מוצאים תוכן...הגיע הזמן ללמוד מחדש. ללמוד לחשוב, לבקר ולבסוף לתרגם זאת ליצירה. ואולי אחרי שנלמד, נבקר, נמחיש, וניצור מחדש, נבין כמה לא ידענו... ובסוף גם נמצא אמירה. כזו המתאימה לנו, ואנחנו מצליחים לבטא אותה.
בעיה שניה: פרסום
אחת הבעיות הקשות לאומן היום היא היכולת לפרסם את עבודותיו. במידה ואתה אמן מתחיל, ללא קשרים ומקורבים בצמרת, היכולת שלך להגיע לקהל הרחב אפסית. וגם אם כבר הצלחת בדרך זו או אחרת להגיע לקהל, יש צורך להמשיך ולשמר את השיווק והפרסום כדי שהעבודות לא תשכחנה, ואז "איבדת את המומנטום". זה די כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך. הבעיה אצלי, ואצל אמנים רבים היא, שאני שונאת לשווק, שונאת קהל, שונאת לנסות להסביר את עצמי, להתחנחן, להיות נחמדה למי שלא מגיע, לתרץ, לנהל ויכוחים עם אנשים לא חושבים (90% מהאוכלוסייה). בעצם כל תקשורת עם הסביבה שנעשית באופן לא טבעי, שנואה עלי. אז מה הסיכוי שלי להגיע לאותו קהל? מה הסיכוי לשכנע, להפיץ, לשמוע דעות? די אפסי...אלא, אם אעשה את מה שרבים שלפני עשו - אקח מישהו שיעשה בשבילי את העבודה. בשביל זה צריך כסף. ואם קיימת בעיה רצינית לאמן מתחיל , אז כסף מנצח אותה. אז נניח והחלטנו לקחת את העבודות החוצה, לקהל. במקרה שלי, העבודות שלי קצת בעייתיות. לא ניתן לשנע אותן בקלות. הן שבירות. על כן, אין לי אפשרות לקחת אותן לתערוכה של יומיים ולהחזיר. אין לי אפשרות שיהיו ביריד חוצות של שלושה ימים, ואין לי אפשרות להעמיד אותן בקניון בדוכן למכירה. זה לא נוח, ולא מתאים. אז הייתי שותפה למיזם שכזה הנקרא "דרך אומן". אמנים בפרדס חנה, הפותחים במשך 3 ימים בשנה את הסטודיו שלהם לביקורי קהל. ואז הקהל הגיע. והתלהב. באמת אהבו את זה.ואז החלה הבעיה השלישית...
בעיה שלישית: מכירות
 |
| בוריס, פיסול קרמי, יפעת ג.ש. |
יש אמנים שמרגישים שהחשוב ביותר זו המכירה, ולא כ"כ נורא להם להוריד מחירים, או להתפשר על הסכום. כשאיתי מתחילים להתווכח על מחיר של עבודת אמנות, אני מרגישה כמו רוכלת בשוק של קזבלנקה, ואוטומטית כל ההנאה שהייתה לי, וההתלהבות הראשונית של המכירה נמוגה. אני לוקחת את זה אישית כשמישהו מנסה להוריד אותי במחיר, או יותר גרוע מזה,כשאיזה מכר או חבר אומר לי , "נו תעשי לו מחיר...הוא אחלה בן אדם". אם היית אחלה בן אדם, לא היית מתנהג כמו עארס הודי!... רוב רובם של הישראלים מתמקחים. זה המנטליות הדפוקה הזו, ש"אם לא עשו לי הנחה, נדפקתי. ואם הורידו לי שקל, ניצחתי את המערכת". לא משנה שאני יכול לקנות בדיוק חצי מסטיק עם השקל הזה. אז המחיר גבוה, ועל כן המכירות נמוכות. ובד"כ מי שמבין ולא מתווכח עם המחיר הם דווקא הזרים (אמריקאים, צרפתים...). בקיצור הבנתי, שאת העבודות עלי להציג בגלריה, או בת"א או בירושלים. אחרת, אין כמעט קונים. עכשיו, לך תשיג גלריה בת"א, שמציגה את עבודותיך בפחות מ-5000 ש"ח. בקיצור, החשיפה שלך עולה כסף... עוד לפני שמכרת חצי עבודה, וכבר אתה בחובות. לא סתם אומרים על אמנים שהם אנשי עסקים גרועים.
אז מה בעצם הייתי רוצה? הייתי רוצה, שהאמנות תעלה מדרגה מהרדידות המוצגת. הייתי רוצה שגופים מפלצתיים כמו בנקים, מלונות יוקרה, חברות ענק, יפרסמו עבודות בגלריה שלהם של אמנים מתחילים, (כי אחרת האמנות תדלדל, התכנים ייעלמו, ויישארו רק עבודות חלולות של אנשים מקושרים ולא הכי מוצלחים, והכי הייתי רוצה שהישראלים ייפטרו מהמניירה הזו של להתווכח על הסכום, בעיקר על עבודות אמנות, שהערך שלהם נובע נטו מהערכה אישית של האמן. לא אהבת, אל תקנה...אהבת, תשלם! אל תתמקח! זה פשוט, לא מכובד...
