יום שבת, 1 בספטמבר 2012

תסכולו של אמן


"Airhead", תמונת אקריל, יפעת ג.ש.
 בארץ שלנו, להיות אמן זה אתגר. כמו כל דבר אחר. כשאתה חי עם עוד מאה איש על כל מ"ר, התחרות היא כל כך גדולה על התשומת לב שהסיכוי באמת להצליח וליהנות מהפירות ממש אפסי. 
זה מתחיל ממש מהילדות, היום יותר מתמיד יש נטייה של ההורים לדחוף את הילדים לפרסום וחשיפה, אבל ישנה גם דחיפה לכיוון מצוינות, דבר הגורר בעקבותיו הרבה כשרונות צעירים, הנחשפים בגיל מוקדם ומתפתחים בגיל צעיר. 
אני באופן אישי התחלתי לצייר בגיל תיכון. אני זוכרת את עצמי יושבת לי בהפסקות ומציירת עם צבעי עיפרון. יושבת עם בלוק ציור, במקום שהוא צדדי, אבל עדיין מושגח ע"י האחרים. אני זוכרת שעד כמה שאהבתי לעשות זאת לעצמי וללא הנחיות, אהבתי לשמוע את דעתם של אנשים על הציור. היה לי חשוב שהציור יחשף, גם אם באופן תת מודע. תמיד זה נחמד לראות איזה תלמיד או מורה שעוברים לידך ומתלהבים ממה שציירת. וזה נותן מוטיבציה. מוטיבציה להמשיך בתחום. 
אוניברסיטה. לימודי אדריכלות. התחרות בעיצומה, וכך גם הרצון להשתפר, וליצור משהו חדש. כל פרויקט מתוכנן עם מחשבה רבה, וכל הגשה מוקפדת כך שתמשוך את מירב הקומפלימנטים. באיזה שהוא שלב, קצת מאבדים את הנושא, את המהות של היצירה. ההגשה הופכת לאוביקט החשוב, פחות חשוב התוכן. ואתה רואה שזה עובד לך. וששופטים את העבודות שלך תמיד לטובה, בעיקר אם הן נראות טוב. לא בהכרח אם הן טובות. ולאט לאט אתה מאבד את התכנים, העבודות נעשות שטחיות יותר, אבל מפוצצות מבחינת שואו. כמה שעריכה ממוחשבת יכולה להסתיר. כמה שיכולת ציור וגרפיקה יכולה לחפות על חוסר באידיאולוגיה ומהות. 
עבודה. מתחילה בחיים האישיים. נגמרו המסגרות של המדינה. מעכשיו אני מתחילה ליצור בעצמי. וכך עם האמנות. מתחילה בציור אקריליק על קנווס, אח"כ שמן, צבעי מים, עבודה בגבס, שילוב חומרים, ובסוף פיסול. חימר. פיסול דמויות. ויש לי אינספור רעיונות. ואני יוצרת עוד ועוד פסלים. אין בעל,אין ילדים...יש זמן בשפע. אז יוצרים. הרבה... והדירת חדר כבר צבעונית לגמרי מכל הציורי גיר, והמגירות מפוצצות בציורי מים ואקריל. והפסלים מתחילים להערם. ולאט לאט, עם היצירה באות השאלות והבעיות. ובסה"כ מתמודד אמן עם 3 בעיות עיקריות (אחרי שהבין שהוא רוצה ויודע ליצור ):
"נשיות", ציור גיר צבעוני על עץ, יפעת ג.ש.

בעיה ראשונה : תוכן

 השאלות הראשונות הצצות אצל רוב האמנים (לפחות אצלי זה היה כך) מתחילות ב... מה אני עושה? בשביל מה? בשביל מי? הפיסול, הציור, זה אסטטי ונחמד, אבל איפה האמירה? אמנות צריכה להגיד משהו מעבר לאסטטיקה. או שלא? ואז נהיה בלקאאוט. ואתה לא מצליח יותר ליצור. כי כבר מחפשים בזה גם מטרה. אבל מה זה מטרה ראויה? מעולם לא לימדו אותך את זה...לא לימדו אותך לחשוב, להתעמק, ליצור כביקורת. די חבל...
חוף הים ת"א, ציור מים, יפעת ג.ש.
ואז שומעים את המשפט - "אין בעיה שהאמנות תהיה אסטטית בלבד. למה לא? מה רע באסטטיקה?" 
אין רע. אבל מה טוב?
זה יפה. 
יפה, ושטחי.
או קי. אז מוצאים תוכן...הגיע הזמן ללמוד מחדש. ללמוד לחשוב, לבקר ולבסוף לתרגם זאת ליצירה. ואולי אחרי שנלמד, נבקר, נמחיש, וניצור מחדש, נבין כמה לא ידענו... ובסוף גם נמצא אמירה. כזו המתאימה לנו, ואנחנו מצליחים לבטא אותה. 

בעיה שניה: פרסום

אחת הבעיות הקשות לאומן היום היא היכולת לפרסם את עבודותיו. במידה ואתה אמן מתחיל, ללא קשרים ומקורבים בצמרת, היכולת שלך להגיע לקהל הרחב אפסית. וגם אם כבר הצלחת בדרך זו או אחרת להגיע לקהל, יש צורך להמשיך ולשמר את השיווק והפרסום כדי שהעבודות לא תשכחנה, ואז "איבדת את המומנטום". זה די כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך. הבעיה אצלי, ואצל אמנים רבים היא, שאני שונאת לשווק, שונאת קהל, שונאת לנסות להסביר את עצמי, להתחנחן, להיות נחמדה למי שלא מגיע, לתרץ, לנהל ויכוחים עם אנשים לא חושבים (90% מהאוכלוסייה). בעצם כל תקשורת עם הסביבה שנעשית באופן לא טבעי, שנואה עלי. אז מה הסיכוי שלי להגיע לאותו קהל? מה הסיכוי לשכנע, להפיץ, לשמוע דעות? די אפסי...אלא, אם אעשה את מה שרבים שלפני עשו - אקח מישהו שיעשה בשבילי את העבודה. בשביל זה צריך כסף. ואם קיימת בעיה רצינית לאמן מתחיל , אז כסף מנצח אותה. אז נניח והחלטנו לקחת את העבודות החוצה, לקהל. במקרה שלי, העבודות שלי קצת בעייתיות. לא ניתן לשנע אותן בקלות. הן שבירות. על כן, אין לי אפשרות לקחת אותן לתערוכה של יומיים ולהחזיר. אין לי אפשרות שיהיו ביריד חוצות של שלושה ימים, ואין לי אפשרות להעמיד אותן בקניון בדוכן למכירה. זה לא נוח, ולא מתאים. אז הייתי שותפה למיזם שכזה הנקרא "דרך אומן". אמנים בפרדס חנה, הפותחים במשך 3 ימים בשנה את הסטודיו שלהם לביקורי קהל. ואז הקהל הגיע. והתלהב. באמת אהבו את זה.ואז החלה הבעיה השלישית...

בעיה שלישית: מכירות

בוריס, פיסול קרמי, יפעת ג.ש.
יש אמנים שמרגישים שהחשוב ביותר זו המכירה, ולא כ"כ נורא להם להוריד מחירים, או להתפשר על הסכום. כשאיתי מתחילים להתווכח על מחיר של עבודת אמנות, אני מרגישה כמו רוכלת בשוק של קזבלנקה, ואוטומטית כל ההנאה שהייתה לי, וההתלהבות הראשונית של המכירה נמוגה. אני לוקחת את זה אישית כשמישהו מנסה להוריד אותי במחיר, או יותר גרוע מזה,כשאיזה מכר או חבר אומר לי , "נו תעשי לו מחיר...הוא אחלה בן אדם". אם היית אחלה בן אדם, לא היית מתנהג כמו עארס הודי!... רוב רובם של הישראלים מתמקחים. זה המנטליות הדפוקה הזו, ש"אם לא עשו לי הנחה, נדפקתי. ואם הורידו לי שקל, ניצחתי את המערכת". לא משנה שאני יכול לקנות בדיוק חצי מסטיק עם השקל הזה. אז המחיר גבוה, ועל כן המכירות נמוכות. ובד"כ מי שמבין ולא מתווכח עם המחיר הם דווקא הזרים (אמריקאים, צרפתים...). בקיצור הבנתי, שאת העבודות עלי להציג בגלריה, או בת"א או בירושלים. אחרת, אין כמעט קונים. עכשיו, לך תשיג גלריה בת"א, שמציגה את עבודותיך בפחות מ-5000 ש"ח. בקיצור, החשיפה שלך עולה כסף... עוד לפני שמכרת חצי עבודה, וכבר אתה בחובות. לא סתם אומרים על אמנים שהם אנשי עסקים גרועים. 

אז מה בעצם הייתי רוצה? הייתי רוצה, שהאמנות תעלה מדרגה מהרדידות המוצגת. הייתי רוצה שגופים מפלצתיים כמו בנקים, מלונות יוקרה, חברות ענק, יפרסמו עבודות בגלריה שלהם של אמנים מתחילים, (כי אחרת האמנות תדלדל, התכנים ייעלמו, ויישארו רק עבודות חלולות של אנשים מקושרים ולא הכי מוצלחים, והכי הייתי רוצה שהישראלים ייפטרו מהמניירה הזו של להתווכח על הסכום, בעיקר על עבודות אמנות, שהערך שלהם נובע נטו מהערכה אישית של האמן. לא אהבת, אל תקנה...אהבת, תשלם! אל תתמקח! זה פשוט, לא מכובד...


יום שני, 27 באוגוסט 2012

מפלצת ושמה "מדינה"

"המירוץ אחרי הזמן" , פיסול קרמי, יפעת ג.ש.
כל חיי עבדתי כשכירה במגזר הפרטי. לאחרונה הבנתי מספר דברים, שגרמו לי תחילה להרגיש שאני בקבוצת האוכלוסיה הכי נדפקת במשק, ואח"כ גרמו לי להבין שלא יעזור לאן שאעבור, בכל מקרה אני עכבר על גלגל שאין לו סיכוי להתקדם לאן שהוא. אז נכון, זה נשמע מדכא, משמים, ובעיקר מוגזם, אבל זו המציאות, ועד שלא נכיר בה, לא נתמודד איתה, ובטח שלא נפתור אותה.
בשוק העבודה שלנו, קיימת בחירה עקרונית בין שני סוגי מעמדות (בהנחה שחייבים לעבוד, כי אף אחד מאיתנו כאן לא נולד לשרי אריסון וחבריה): להיות שכיר או עצמאי. אני החלטתי ליצור "עמודה נוספת", והיא: להיות שכיר עובד מדינה.


שכיר במגזר הפרטי לעומת הציבורי

אם התגלגלת בחייך ונחתת בתוך משרה של עסק עצמאי כשכיר, תגלה מהר מאד שהאמירות שלימדו אותך כמו "המשכורות גבוהות יותר"... "יש יותר לאן להתקדם"... הן כבר לא כ"כ רלוונטיות ושינו את פניהן במהלך העשור האחרון ואף לפני כן. משכורות השוק הפרטי אמורות להיות גבוהות במידה ניכרת מהסקטור הציבורי, ולו בגלל אלמנט התחרות הקיים בין המעסיקים הרבים. הסתכלות על טבלת השכר במשק מראה כי אם בשנות ה-80-90 זה היה נכון, הרי שהיום הפער הוא די קבוע ועומד על כ-500 ש"ח לערך.
ברמה האישית, אני הוכחה לכך שלא רק שבמגזר הפרטי המשכורות אינן גבוהות מאד, אלא שהמדינה על זרועותיה, גורמת בעקיפין לירידה במשכורות המגזר הפרטי. אני אדריכלית נוף במקצועי, וכאמור עבדתי כל חיי במשרדים פרטיים. השוני בין המשכורת שהיתה לי לאחרונה (2012), לבין המשכורת שקיבלתי עם סיום לימודי לפני כ-10 שנים, היא כ-4000 ש"ח לערך (ברוטו). ידוע לי, כי בעוד 10 שנים, ואם אהפוך לשותפה בעסק, תהיה המשכורת שלי גבוהה בעוד כ-3000 ש"ח בממוצע. משמע היכולת שלי לשפר את המשכורת שלי בכל חיי נמוך ביותר, והתקרה די נמוכה. הייתם אומרים - טוב זה בגלל שאין ביקוש לאדריכלי נוף. זוהי אמירה שגויה ביסוד. היום המקצוע שלי הוא מבוקש ביותר בגלל שני דברים: אין כמעט אדריכלי נוף בארץ, כי אין מוסדות המכשירים לכך חוץ מהטכניון, (רק 10 תלמידים מסיימים בממוצע כל שנה), וישנה דרישה הולכת וגוברת מצד החוק והרשויות לשלב בכל פרויקט ציבורי או גדול אדריכל נוף. הביקוש לאדריכלי נוף ענק! המשכורות לא בהתאם. כלומר, ישנה בעיה...המספרים לא תואמים את התחזית הצפויה לפי כללי הכלכלה הבסיסיים ביותר.
מדוע? למעסיקים אין היום אפשרות לשלם סכומי כסף גדולים, משום שהשכר הבסיסי המוכתב ע"י המדינה (שעת מהנדס/אדריכל/נוף) הוא נמוך. כמו כן, במכרזים אותם מוציאה המדינה היא מבקשת, כי על המחיר יש לצרף את אחוז ההנחה שהאדריכל נותן למזמין. מי שנותן הנחה גבוהה יותר יקבל את הפרויקט. המדינה מחייבת תנאים מאד נוקשים לגבי השתתפות במכרזים, ערבויות, ביטוחים, וניסיון, ובכך מונעת מחלק ניכר מהאדריכלים להשתתף בתכנון ובתחרות. באופן זה, הצליחה המדינה לעצור את השוק החופשי, ולמנוע נסיקה של משכורות בשוק הפרטי כפי שהיה מתבקש. הענף שלי איננו היחיד בו מתערבת המדינה. בעצם כל תחום התלוי בעבודה מהסקטור הציבורי נתון לחסדיה של המדינה. 


אז אולי שווה להיות עצמאית? 

אז זהו שלא בהכרח. נכון, אתה לא נתון לרחמיו והכתבותיו של בוס מעליך. ואת תקרת השכר אתה קובע. עם זאת, אין שום סיבה היום להגדיל את הכנסתך מעל תיקרה מסויימת כי המדינה שואבת ממך על כל שקל שעבדת שניים. אחוז הרווח שאתה תראה מפרי עבודתך הולך וקטן, כי המדינה לוקחת לך אחוזים עצומים במיסים השונים, ומונעת ממך לטפס באמת גבוה. באופן זה, ההרגשה של עכבר על גלגל רק הולכת וגדלה.ככל שתעבוד יותר, תרוויח אולי יותר, אבל באופן זעום, ולא פרופורציונלי לכמות ההשקעה. כך מצליחה המדינה לעצור גם את החברה היוזמים, העצמאיים, שיכלו לתת לה להתפתח ולגדול יותר מכל דבר אחר. 

הדבר האחרון שנשאר, (אליו אני מעולם לא השתייכתי) שהמדינה מעוניינת שכולנו נשתייך אליו, זהו הסקטור של עובדי המדינה השכירים, או כפי שהמבינים יותר יקראו להם: "התקורה החברתית" שיש לשלם על היותנו חברה.


מה קורה לשכיר במגזר הציבורי ?

בחברה נורמלית, המתנהלת באופן חכם, ובונה את עצמה ומתפתחת, תהיה התקורה של "עובדי המדינה" מינימלית. כל השאר, יהיה פרטי ובתחרות. בשנת 2009 כ-32.2% מהשכירים במשק היו עובדי מדינה.
כלומר אנחנו, העובדים בסקטור הפרטי נושאים עלינו גיבנת המהווה שליש מהעובדים במדינה. או במילים אחרות, ישנם כמיליון איש לערך, ההולכים כל יום לעבודה ונהנים משמיכת בטחון רכה ונעימה שאנחנו מציעים להם, וזאת בעוד אנחנו נאנקים תחת הסכמי שכר פרטיים, המוגבלים מלמעלה בגלל הבוס שלהם. אז מי הם בעצם אותם עובדי מדינה? האם באמת אנחנו כל כך צריכים אותם? האם הם הולכים ומשתפרים או הולכים וקטנים במספרם כי הם מתייעלים עם השנים? 

 השכר כפי שאמרנו של עובדי המדינה רק הולך ומתקרב לשכר הממוצע של הסקטור הפרטי, אולם לא נכנסנו עדיין לתנאים אותם מקבלים' על מגש של כסף' כלל עובדי המדינה, בלי לבקש או להתחנן לבוס כשהם מתקבלים לעבודה, אלא על סמך שיוכם לגוף המפלצתי הזה: מספר ימי חופש בשנה עומד על 22 ימים + 2 ימי בחירה (האל יודע מה זה, המונח כבר לא קיים, זה פשוט עוד שני ימי חופש בפועל) + 30 ימי מחלה (100% כבר מהיום הראשון-שני-שלישי) +חופשות בשנה + חגים מאד ארוכים ונוחים + סוגי ביטוחים ופנסיה (שבטח יעלמו להם עד שיגיעו לגיל הפרישה) +כל המבצעים שרק אפשר בימי כיף והנחות בכל מוסד בארץ מסופרלנד ועד טיסות באל על... ומי מממן את כל הפסטיבל הזה? אנחנו! שני הסקטורים הקודמים שציינתי- אלה שעל כתפם מונחת המדינה!
תעסוקה ושכר עפ"י ביטוח לאומי, נתוני הלמ"ס
אז מה הן המשכורות של הסקטור הזה? סקטור שכירי החרב של המדינה? האם הוא באמת כזה נמוך? סתם שיהיה לכם מושג לגבי משכורות ממוצעות. בסקטור המינהל הציבורי ניתן לראות כי בשנים האחרונות ישנה עלייה של כמעט 3,000 ש"ח בממוצע החודשי. כלומר, המרחק מהסקטור הפרטי בכלל לא רב. אם תשקללו גם את כל ההטבות שדובר עליהן והתנאים הבסיסיים, תראו הבדל ממשי, אולי לטובת הסקטור הציבורי. ההבדל היחידי זה, שאת ההטבות, והמשכורות שלהם אני משלמת! ואת המשכורת שלי, אדם פרטי משלם ולא הם... וכדי לסבר את האוזן, אנא בידקו את הטבלה שלמטה, המציגה את מצב המשכורות הממוצעות במשק בין הסקטור הפרטי (עסקי) לסקטור הציבורי על הענפים השונים שלו. אני חושבת שניתן בבירור לאמר כי הסקטור הציבורי לא סובל ממשכורות נמוכות... זוהי טבלה משנת 2009, ולצערי אין כרגע נתונים עדכניים יותר, אבל תחושת בטן אומרת לי שהמצב רק השתפר מאז לטובת הסקטור הציבורי. 
נלקח מתוך דוחות של משרד האוצר, כניסה לדוחות משרד האוצר
אז הבנו כבר, שלא שווה להיות בסקטור הפרטי, וגם לא עצמאי, ובאמת הכי נכון היום להיות בשירות המדינה, זו שטורפת את יושביה. כן, כן, אם ברצונך לשרוד, תהפוך לאחד הטורפים, אחרת תהפוך למנה אחרונה.

אבל אם עסקינן בשירות המדינה, אולי אנחנו צריכים לשאול את השאלה- אולי בצדק המדינה צריכה את כל האנשים הטובים אליה? אולי השיפור בתנאים שלהם, רק גרם לשיפור במצב של כלל האזרחים, והשירות שאנו מקבלים מהמיסים האסטרונומיים שאנו משלמים הולך ומשתפר...אז בדקתי קצת. רציתי לדעת קודם כל, מהו בעצם השינוי שחל בתקציבי המשרדים השונים בממשלה (בעשור וקצת האחרונים), ואז לבדוק כיצד ניצל זאת כל משרד, והאם הוא חולל מהפיכה חיובית בתחומו. כיצד היו בשנת 2000 (לנתונים הגולמיים שנת 2000) ?  וכיצד הם נראים היום, 12 שנים אחרי (לנתונים הגולמיים שנת 2012)? ומה גיליתי? להלן סיכום של חלק קטן מהמשרדים: 


"השחקנים הראשיים" : נשיא המדינה, הכנסת, חברי הממשלה, ומשרד ראש הממשלה

התקציב הצפוי לשנת 2012 מתואם אינפלציה חושב לפי % 30 אינפלציה  (הערכה גסה לצורך קבלת מושג כללי) מאז שנת 2000


בטחון פנים וחוץ

התקציב הצפוי לשנת 2012 מתואם אינפלציה חושב לפי % 30 אינפלציה  (הערכה גסה לצורך קבלת מושג כללי) מאז שנת 2000



היום-יום שלנו: חינוך, בריאות ,שיכון, תחבורה 

* מחקר שנעשה בלמ"ס ליום הבריאות העולמי למחקר לחץ כאן
התקציב הצפוי לשנת 2012 מתואם אינפלציה חושב לפי % 30  אינפלציה  (הערכה גסה לצורך קבלת מושג כללי) מאז שנת 2000.

המדינה אוכלת לנו את המשכורת, ואת היכולת לחיות ולפתח חיים עצמאיים. היא מחפשת ליצור תלות גדולה ככל הניתן בין האזרח הפרטי למדינה כדי לשלוט בו, ולמנוע ממנו לחשוב ולפעול לפי ראות עיניו. לכן תמיד תעדיף להוסיף חוקים כמו חוק חינוך חובה, או תוספות לסל הבריאות, כדי להגביר את התלות בה (ובכל מקרה זה על חשבון האזרחים...). האפשרות הכי "טובה" כאן היא להיות שכיר בשירות המדינה, ולהפוך לחלק מהטורף במקום חלק מהנטרף. הבעיה היחידה היא מה יקרה, כשלמפלצת הזו כבר לא יהיה מה לאכול... והיא תתחיל להתפרק...מי ייפול ראשון? והאם מישהו ישרוד אחריה?...
השכיר? העצמאי? או זה שינק מעטיניה כל הזמן הזה?