יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

אל תסדרו לי את הטבע...


ככל שאני הולכת ומתעמקת בנבכי "גן המשחקים הטבעי", ככל שאני קוראת בספרים על החשיבות של הטבע, כך אני רואה עד כמה הוא אינו קיים סביבנו. כמה איבדנו את הנכס היקר הזה, וכמה קשה, ממש קשה לדרוש אותו בחזרה.

אוגוסט 2015, עשינו את הטעות ההיסטרית ויצאנו יחד עם כל עם ישראל לטייל בצפון. נכון, כל הסיבות של כולם, ועדיין זה באמת הזמן הכי "נוח", ומה לכל הרוחות עושים עם הילדים חודשיים בבית?!!!, כשבעצם לצאת החוצה ממש קשה בגלל החום והלחות, ללכת לטייל לכל מקום ציבורי סגור זה פשוט סיוט כי אתה נפגש עם עוד 6 מיליון משועממים כמוך, ואז מגיעה ההכרה כי אתה יכול בעיקר ללכת החוצה למקום רטוב, מקום שבו תוכל להתרטב וכך לא תסבול קשות. ואתה מחליט לנסוע לצפון, כי בים כבר היית 50 פעם הקיץ, כנ"ל בבריכה, וזה פשוט לא אותו דבר כמו לעמוד מתחת למפל הבניאס ולהירטב, או ללכת עם הרגליים בנחל דן ושניר.
ואתה יודע שיהיו איתך עוד 50 איש מתחת לכל טיפה שתרטיב אותך. ואתה עדיין מחליט שזה הכי טוב שניתן... אז יצאנו צפונה, ובהחלטת וטו מהירה בן זוגי איים על פרידה אם נישן באוהל ב-38 מעלות חום, וכך יצא שהזמנו לילה בבית הארחה נחמד ליד כל אזורי הבילוי הכי רטובים שניתן למצוא בצפון.

הגענו. ארוכה היתה הדרך עם 3 ילדים באוטו בגילאים 3-7. אחה"צ עבר בבריכה כדי לא להעמיס עוד נסיעה, וביום למחרת החלטנו על מבצר נמרוד ונחל הבניאס. התחלנו עם המבצר בהבנה שבצהריים נרצה רק צל ומים, ובצהריים המשכנו לכיוון אתרי הבניאס השונים.
יקר. זוהי החוויה הראשונה. אבל מילא, ממשיכים... חניה ענקית, מספיק מקום, ואנחנו בהתלהבות עוד שנייה כולנו במים מאושרים. ואז אתה פוגש בפקח הראשון. והשני, והשלישי, והשלט הראשון, והשני והשלישי, וכולם אומרים לך את אותו הדבר- אסור להיכנס למים! מהההההההההההההה?????????!!!!!!!!!!!!!!!!
השתגעתם? את כל הדרך עשיתי בשביל זכרון הילדות הזה? הילדים עם סנדלי מים ובגד ים, כולם בטמפ' גוף של 41 מעלות, בהבנה ברורה שמיד יהיה צינון ניכר, ואתם אומרים - אין מים????? למה??????????
ואז אתה מתחיל לקבל הסבר מקיף שהמים כ"כ צלולים ויפים כי אף אחד לא נכנס אליהם, ואם יכנסו הם יזדהמו, ולא זו בלבד, יש במים את עדשת המים הירקרקה שנמצאת רק כאן, ואסור לפגוע בה. סליחה? אתם רציניים? אתם קולטים מה קורה כאן? מצטערת להגיד ולהישמע ברברית וחסרת כל חשיבה סביבתית, אדריכלית נוף שכמותי, אבל אם זה עדשת המים הירקרקה או אני, התשובה היא - אני!
"לראות ולא לגעת..."הדרך החדשה לטייל בטבע בישראל.
 בשביל מה קיימים הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, אם לא לקחת את הטבע הפראי, ולהנגיש אותו לכולם. לשמור עליו כדי שנוכל להשתמש בו, לתחזק, לטפל, כדי שנוכל להנות ממנו, לא כדי שעדשת המים הירקרקה תתרבה.... אני חושבת שיש כאן בעייה קשה בסדרי העדיפויות.
כשכולנו היינו ילדים, הלכנו במים, התרחצנו בבניאס, שחינו ביהודיה ובעוד מקומות רבים אחרים. עשינו את זה בחינם, ללא הסדרה. דאגנו לאסוף אחרינו לכלוך, אבל הכרנו את הטבע דרך הרגליים. לא העיניים. מה ההבדל הגדול, בין ללכת ליד נחל דן לבין לראות סרטון שלו בטלויזיה? חוץ מטמפ' הגוף שלי באותו רגע? כל הרעיון של הליכה בטבע היא להנות מפירותיו. להנות מהצמחייה, להנות מהמים, מהענפים ומהחול.
ובכל זאת, היום, כשאני יוצאת לטבע, כל מה שאני רואה זה אזהרות, הנחיות, ואיומים.
זה שלי!!!!!!!!!!!!!
"בריכת שכשוך" - כאן, מותר לגעת במים...לך ולעוד 1000 איש
אני חיה במדינה הזאת, משלמת בה מיסים, והטבע הזה, על כל עושרו, שייך לי, ולך ולך. ואין לי שום בעיה לחלוק אותו עם כולם, אבל למה למנוע ממני להנות ממנו? במקום לבזבז את כל הכסף הרב שאתם מקבלים בכניסה (90 ש"ח לכל שמורה!!!) על עוד פקח ועוד שלט ועוד שביל אספלט, תעשו טובה ופשוט תנקו את המים בסופו של יום. בסדר, אז תקחו אזור קטן בנחל, בחלקו העליון ותגדירו אותו כאזור שלא לכניסה בגלל העדשה החשובה. אבל לקחת את כל מסלולי המים הכי מקסימים שהיו בישראל (נחל דן, נחל הבניאס, נחל שניר),למנוע מאנשים להיכנס למים לאורכם, ולשים בסוף כל מסלול "בריכת שכשוך" שמתרכזים בה 2000 איש על 100 מ"ר...? זה פשוט מעליב! אני מרגישה ששדדו לי עוד חוף של הכנרת וסגרו לי אותו כחוף פרטי.

אפשרות נוספת, אם ממש דואגים מעומס האנשים בשמורה והפחד שזה "יהרוס את המים", תגבילו כמות אנשים בשמורה. גם ככה זה הזוי להכניס כ"כ הרבה לכזה שטח קטן. תסגרו את השמורה עד שחלק יצאו. תשמרו על מספר מוגבל של אנשים במקום, שיאפשר לכם לתחזק את המים. טיילתי רבות בניוזילנד, ובמזרח, ומעולם לא אסרו עלי להיכנס למים מחשש לבע"ח או לצמח מסוים. נכון, יש שם פחות אנשים... אז תיצרו סיטואציה דומה!
מעבר לכך, אני חייבת להגיד שפשוט נדהמתי מהפיתוח באותם מקומות. אין בכלל תחושה של טבע פראי. הכל מרגיש אורבני, סלול, מוסדר, ומונגש. לכל הרוחות - בנחל דן שמו שביל של בטון!!!! מה קורה לכם? זו שמורת טבע! אני לא אמורה להרגיש כמו בפארק הירקון... ובכל זאת, בחרו לשפוך המון כספים על פיתוח אינטנסיבי עירוני דווקא בשמורות אלו.

סידרו לנו מעבר "טבעי". לפחות באזור זה, לא השתמשו בבטון...




























פעם, כשהיינו הולכים לטבע, היו סימנים של קק"ל על סלעים. זהו. היית צריך לרוץ ולחפש אותם. במזל גם היית מוצא.  לילדים זאת היתה פשוט הרפתקאה, למצוא את הסימן הבא. כשסיפרתי לאורי שלי, בן השבע וחצי, על המסלולים שנעשה, ככה הלהבתי אותו. אמרתי לו שהוא הולך לטבע ויצטרך למצוא את השביל עם הסימונים המיוחדים שהכינו בשבילו...
זה היה מביך. אורי לא מצא אפילו סימן אחד! ולמה? כי הם נעלמו. כבר לא משתמשים בהם יותר. בשביל מה? השביל הוא ברוחב 3-5 מ', ויש שילוט ברור מעץ, עם נתיב אחד בודד. בהתפצלות שמים שילוט ענק שמצביע על הכיוון הנכון. בקיצור, כל העניין, האתגר, ההפתעה, והגילוי שהיו מנת חלקנו כילדים בטבע נעלמו כלא היו.
כילדים, תרבות הטיול בטבע היתה חלק מחיינו, הן ביומיום והן בחופשות . היינו הולכים החוצה בהבנה שנמצא דברים חדשים. שנופתע. שאולי אפילו נפצע, אבל שנגלה משהו חדש, נגלה את היכולות שלנו וכמה הן נרחבות.
כיום, הילדים לא מגלים אפילו נמלים, ואם כן, ישר מרססים אותן.

לאחר 3 ימים ב"טבע" האורבני הישראלי, בדרכנו חזרה הביתה, התלבטנו בן זוגי ואני, האם לעולם לא נצליח למצוא מקום כזה יותר בארץ? האם כל חלקה טובה נתפסה ע"י מיליוני מטיילים, שחיפשו להם מקום נוח לטייל בו, שאינו השביל ליד ביתם? לשימחתי, בן זוגי נזכר במקום בו היה לאחר הצבא, והחלטנו לבדוק אותו.

ירדנו בכביש סלול מפותל, והגענו למרגלות הירדן ההררי. לבד. סוף סוף לבד. ורואים מים. הרבה מים. סוף הקיץ עכשיו, הזרם המרכזי אינו כזה חזק, על אף שהוא סוחף, ובנקודה ההיא, הוא מתפצל להמון נחלים קטנים בין קני סוף וסלעים. חלקת גן עדן הקטנה שלנו. וכך היא תשאר. לא כי לא הייתי רוצה שאחרים ידעו עליה. אני חוששת מה יקרה כשהרשויות יגלו שיש חלקה מקסימה כזו שעדיין לא לוקחים עליה כסף, ולא הסדירו אותה. no mans land.

"לגעת במים, לגעת ברוח..."


כאדריכלית נוף, אני "מסדרת" פעמים רבות את השטחים הפתוחים שסביבנו. אני מנסה ליצור סביבות ירוקות, שיהפכו בחלוף הזמן לטבע זמין. טבע שקרוב לביתנו ולילדינו גם בחיי היום יום. סוף הקיץ לימד אותי לקח. הוא לימד אותי צניעות. כשהטבע קיים, הוא לא צריך עזרה. הוא לרוב מושלם. כשאני מנסה ליצור לו תחליפים, אני צריכה לזכור שהקושי שהטבע יוצר - השבילים הלא ברורים מלאי הסלעים, הצמחיה העבותה והלא מסודרת, המבט שנסגר ונפתח לעיתים תכופות ואינו מאפשר תמונה ברורה כל הזמן, ובעיקר השימוש באותם חומרים נזילים, שמשנים את צורתם כל הזמן כמו מים, חול, אדמה וסלע, צריכים להשאר כשמם - נזילים ומשתנים. לא קבועים, לא ברורים. מפתיעים.

ריצ'ארד לוב הוא סופר, חוקר ופילוסוף שעוסק בטבע והשפעתו עלינו האדם. בספרו "הילד האחרון ביער", הוא מקדיש פרק שלם למה שהוא קורא "הקרימינליזציה של משחק טבעי". מה קורה לחברה המודרנית, שהיא הופכת את המשחק בטבע של ילדים למשהו מסוכן, ולא חוקי. משהו הנתקל באין ספור הגבלות. הוא מסביר כי ככל שהפיתוח גדל ויותר חלקים בעיר נחרשים לטובת בנייה עתידית, כך נותרות לנו פחות ופחות קפסולות של טבע בחיינו. הקפסולות האלו, הופכות למשהו מוגן של "תסתכל אך אל תיגע..." אחרת לא ישאר בכלל, והטבע הזמין היה ואינו עוד.
היום בישראל קיימות ערים (לדוגמא רעננה) שאוסרות על טיפוס על עצים כי זה פוגע בעץ. בקליפורניה, באזור הדיונות נאסר להעיף עפיפונים כי זה מפריע לסוג מסוים של ציפור החיה באזור.
המסר שאנו מעבירים לילדינו, כך אומר ריצ'ארד הוא ש"משחק טבעי אינו מקובל, ספורט מוסדר ומאורגן על מגרשי דשא סינטטי הם הפעילות חוץ המקובלת היחידה" אנחנו מנסים להוציא את ילדינו ממסכי הטלויזיה, ולאמר להם לצאת החוצה לשחק. אבל לאיפה?לאן יצאו? מה יעניין אותם שם?

"אל תסדרו לנו את הטבע" אמר לי חקלאי ממושב תלמי אלעזר. אנחנו עורכים כעת תוכנית אב נופית לישוב, ומשתפים את התושבים בתכנון. החקלאי וחבריו ניסו להסביר לנו, לצוות המתכנן, שלפעמים עדיף להשאיר את השביל לא מוסדר. לפעמים עדיף, להשאיר חורשת אקליפטוס ללא ספסלי פיקניק, ולעיתים כדאי להימנע מיצירת גשר מעל נחל קטן. למה? כי ככה הטבע רצה...ולרוב, הוא יודע יותר טוב מאיתנו.

יום שישי, 15 במאי 2015

תוצאות ה"דמוקרטיה" - בית הספר הדמוקרטי בחדרה מציג פנים שלא הכרנו...

היסטוריה

תחילתו של סיפור זה מתחיל לפני כ-14 שנים, כאשר מחליט בית הספר הדמוקרטי בחדרה בשכונת ברנדס, לשדרג את עצמו, לגדול ולהפוך מבית ספר המבוסס על מארג מבני קרוונים, לבית ספר אמיתי. ללא תקצוב, יוצא בית הספר בהכרזה על תחרות , אליה ניגשים כ- 11 אדריכלים. משרד אבירם אדריכלים זוכה בתחרות. המשרד מציג תוכנית ובה מספר שלבים לפיה פותחה התוכנית (תמונות מתוך מצגת האדריכלים באתר בית הספר):
א'- שימור העצים
ב'- יצירת מתחם חצר מרכזית
ג' - יצירת חצרות בינות לעצים















שלב א' - "שימור עצי האקליפטוס והגדרת מרחב החורשה כשטח פתוח, מבטיח את שימור הייחוד והאופי של האתר. "
שלב ב' - "החצר המרכזית – לב הקמפוס"
שלב ג' - "החורשה מהווה בסיס לרצף של חצרות, סביבם מתפתחים הבתים.החורשה קושרת בין הבתים ומשמשת ליבה של כל אחד מהם.קנה המידה של החצר ומידת הפתיחות אל המרחב הכללי, מותאמים לגיל".

בשנת 2004 נערכה התחרות. התוכנית הסופית שהוגשה לתחרות וניצחה היתה התוכנית שלהלן. תוכנית זו זכתה בתמיכת פרלמנט רחב ביותר של כ-400 איש, שהגיעו להפגין את חשיבות האירוע ויחסם לבינוי, ואהבו את התוכנית.

למי שמבין ביננו, ולמי שלא מבין, מדובר בניצול יפה של פני השטח הקיימים: יצירת הרבה מבננים קטנים, המדברים בקנה מידה של הילד, עם חצרות קטנות ובעלות נושאים שונים. וכל זה בינות לעצי אקליפטוס כבירים, שמצלים על השטח, ויוצרים אזור פעילות מקסים. כל העצים נשמרו! 

הוכנו הדמיות לצורך התחרות, וכמובן שבית ספר נראה מקסים ומלא עניין וחיים. מותאם לילדים ולגילם...


הדמיות מתוך מצגת האדריכלים שבאתר בית הספר. משרד אבירם אדריכלים
עד שנת 2008 עמל בית הספר ברשות ועדת בינוי להכנת פרוגרמה שתעמוד בצרכי בית הספר. פרוגרמה זו, הוגשה לאדריכלים, ודרשה את הגדלת שטח המבנים כמעט פי 2. בשלב זה לא הוצגה כל התכנית מחדש בפני כל הקהילה, ולא הצביעו על נכונותה, וזאת על אף השינוי המהותי שנעשה בה של שינוי של כמעט פי 2 בכמות הבינוי.

בשנת 2009 נכנס משרד החינוך לעניין, נתן אישור לתכנון, והגדיל פי 2.2 את השטח הבנוי הראשוני מאז התחרות. גם בשלב זה לא הצביעו מחדש על התוכנית, ובעצם לא התקבל כל אישור מהקהילה לתוכנית.

בשנת 2010 אושרו התכניות ע"י משרד החינוך ובהן הגדלה של פי 2.4 בשטח הבנוי מהתוכנית הראשונית...ועדיין הנושא לא הועלה להצבעה נוספת בפני הקהילה. 

במהלך אותן שנים, הוצג התכנון פעם או פעמיים (הפרטים לא הוצגו בבירור, לא בערב ההסברה, ולא במצגת) אך לעולם לא עלה הנושא שוב לדיון בפרלמנט. (שוב, אם טעות בידי, אשמח אם יתקנו אותי יודעי דבר)


התוכנית שאושרה ע"י משרד החינוך היתה שונה בתכלית השינוי מהתוכנית שהוגשה ואושרה בתחרות: התוכנית כללה 4 מבנים גדולים (ולא 13 מבננים). התוכנית מיקמה את מבני הענק על האקליפטוסים וכל רעיון החורשה ורציפותה התפוגג לאוויר העולם. אם נזכר בדברי חכמים מראשית הפרויקט, ובעקרונות התכנון הראשוניים שלהם נגלה :

 "שימור עצי האקליפטוס והגדרת מרחב החורשה כשטח פתוח, מבטיח את שימור הייחוד והאופי של האתר. "
וגם"החורשה מהווה בסיס לרצף של חצרות, סביבם מתפתחים הבתים.החורשה קושרת בין הבתים ומשמשת ליבה של כל אחד מהם.קנה המידה של החצר ומידת הפתיחות אל המרחב הכללי, מותאמים לגיל". 


אלו הם העקרונות עליהם הושתתה התוכנית, ועליה הצביע בית הספר. זה לא מה שהוא קיבל בסוף...


במהלך שלוש השנים האחרונות, הולך ומוקם בית הספר מחדש. מבנה שלב א' כבר פועל.כל העצים באזור שלב א' הורדו עם בנייתו. מבנה שלב ב' נמצא בבבנייה ועתיד להסתיים באוגוסט 2015. עם תחילת בניית שלב ב', ולאחר ששונו התוכניות על מנת להגן על העצים באזור זה, הגיעה העירייה בבוקרו של יום והודיעה ש"העצים חולים ויש לכרות אותם". מחדל כריתתם יהיה לדראון עולם על כל אלו שעסקו והיו מעורבים אז בפרויקט. בית הספר מצידו, "היה בשוק" בזמן כריתתם.
מבנה שלב ג' נמצא בתכנון מתקדם, אך עדיין לא עבר לרשות יועצים, ועדיין לא יצא לתוכניות ביצוע. 
לאחרונה הודיעה העירייה כי אין לה די תקציב לשלב ד' והוא מבוטל. פונקציות כמו ספריה, מנהלה יצטרכו לקבל מענה במבנה ג'. את התכנון מלווה ועדת בינוי מטעם בית הספר המכילה כ-7 חברים ביניהם גם אדריכלים.

ומה היום? ומעורבותי האישית...

אנחנו הצטרפנו לבית הספר לפני כמעט שנתיים.שניים מילדי לומדים בבית הספר.  בתור אדריכלית נוף ומתכננת ערים, שתכננה לא מעט בתי ספר, החלטתי להשתתף בועדת בינוי ולנסות להשפיע.


הגודל

כבר בהתחלה, התוכנית נראתה לי חסרת פרופורציות. העלתי בפני חברי הועדה את השאלה, מדוע התוכנית כל כך שונה מאופי בית הספר, ומדוע המבנים כ"כ גדולים ובומבסטים. התשובה היתה "כי משרד החינוך הכריח..." הבנתי שאין הרבה מה להתעסק עם המשרד...והתמקדתי במה שניתן עוד לשנות. 


הדמיות לשלב ג' : משרד אבירם אדריכלים


העצים

בשנה האחרונה הבנתי, כשירדנו לפרטי התוכנית, שהמבנה יושב על כ-7 עצי אקליפטוס גדולים וותיקים+ 5 עצים הנמצאים בקירבתו וכנראה יעלמו יחד עם בנייתו (עץ אקליפטוס הוא בעל שורשים למרחקים גדולים. ניתן לבנות במרחק 5 מ' ממנו, אך פחות מכך זה כבר מסוכן). לאחר שהערתי את תשומת לב הועדה לחשיבות העצים, הוחלט על הבאת אגרונום שיקבע את מצבם, וימנע מצב חוזר בו יודיעו לנו מהעירייה ש"כולם חולים" וחייבים להיכרת. 
העצים הוכרזו כעצים בריאים, אך מאחר שלא טופלו כראוי דורשים גיזום, וקיצור באופן דחוף. 


המיקום

עוד דבר שהחל להציק לי באופן אינטנסיבי זה קרבתו של שלב ג' לשער הכניסה של בית הספר. בעצם, המבנה יושב ממש לצד שער הכניסה, ומציג בניין בן 3 קומות (שתי קומות "בלבד" נראות מהצד הפנימי של בית הספר, ואחת נבלעת בטופוגרפיה). הכניסה לבית ספר היא אחד המקומות החשובים ביותר והמשפיעים ביותר על הילד בהיכנסו לבית ספר. ישנם מחקרים המסבירים את הארכיטקטורה הקלאסית, שבה החלו נבנים בתי ספר במבני ענק על מנת להכניס את הילד למצב של השתאות מהפאר והגודל של העוצמה הציבורית של המדינה. בתי הספר, עד היום נבנים באותו אופן - מבנה מרכזי וגדול המגמד את הילד, מעמיד אותו במקומו הראוי, ושם את המערכת, המורים, והמדינה למעלה. 
בקיצור - אנטיתזה מוחלטת לבית הספר הדמוקרטי שלנו ולערכיו. בית הספר שלנו מדבר על שיויון. על חשיבות דעתו של הילד, בדיוק כפי שחשובה דעתו ועמדתו של המבוגר. אין כאן היררכיה, אין כאן שולט ונשלט. ודווקא כאן, מתחת לאפינו קם לו מבנה ענק (שכאמור נגזר מהנחיות משרד החינוך, שאולי היה מתפקידנו לחלוק עליהם ולסרב), והושם ע"י האדריכל וע"י ועדת בינוי ממש בכניסה לבית הספר, על מנת שכל הנכנס ראה יראה ויתירא. 
אני מבינה את הצורך במקום. אני מבינה שאם רוצים בית ספר גדול, צריך להענות לתנאי משרד החינוך. אך משרד החינוך לא הורה לנו לשים את המבנה בכניסה!!!!אפשר לנסות ו"להחביא אותו". 

ההצעה


הצעתי בפני חברי הועדה כשותפה להזיז את המבנה. נערכה הצבעה וכולם הצביעו נגד. הבנתי כי קיים קיבעון בועדה שקשה לשנות מבפנים, והחלטתי להתפטר מהועדה ולצאת לדרך שכנוע בעצמי.לפני כחודשיים לערך הוצג הנושא סוף כל סוף בפני הקהילה, שוב, אחרי הרבה הרבה זמן שלא שותף איש. הנושא הוצג כהחלטה סגורה. המפגש אליו הוזמנו האנשים הוצג כתוכנית עתידית שעל נכונותה לא יערך אפילו דיון. קל וחומר הצבעה. מן הסתם, כשאין לאדם יכולת להשפיע, אנשים לא הגיעו. הרוב הגדול נשאר בביתו. לאחר אותו מפגש, החלטתי להציג בפני הועדה, הפעם כהורה מן השורה ולא כחברה הצעה לתכנון שונה. יצרתי חלופה והעברתי לבדיקה. להלן החלופה שהצעתי, כולל יתרונות החלופה וחסרונותיה:


א. כל העצים נשארים. כולם! אפילו העץ שנמצא כביכול באמצע המבנה העתידי, הוא עץ שניתן להעתקה. 
ב. חצר מרכזית רחבה נשארת כולל חלק גדול שהוא מוצל (כי לא מורידים את העצים) ומאפשר פתח להרבה דברים חדשים. 
ג. האולם נשאר במקומו ואינו חייב הריסה!!! (כיום התכנון מבטל את האולם, ואינו נותן מענה אחר. קיימת חשיבה על בקשה מהטוטו שיממנו בעתיד אולם. לא ידוע אם ומתי זה יקרה). 
ד. מגרש הכדורגל נשאר באותו אזור כך שקיימת שייכות בין פונקציות במקומן היום ובעתיד. 
ה. המבט הכללי לבי"ס נכון יותר - הכניסה לא מועמסת במבנה עצום, אלא חזיתו הצרה פונה במרחק אליה. 
ו. הספריה והמקלט יכולים להשאר במקומם. לא מתנגש.
ז. יש שמירה על ה"צל" הבית ספרי הקיים . משרד החינוך מחייב אחוז מסוים של צל בכל בית ספר. אי לכך, הורדת העצים תאלץ "להחזיר" את אותו הצל ע"י אמצעים מלאכותיים כגון הצללות וסככות, שעלותן הסופית לרוב מאד גבוהה. 
ח. נוצרים חללים מקסימים בין המבנים הקיימים, יכולים להפוך למשהו פעיל ומרגש. 
ט.השכנים - הרעש שאמור היה להיות במגרש הכדורגל גדול בהרבה מהרעש שיווצר בחצר אחורית קטנה ואינטימית של כיתת מוסיקה הנמצאת במקלט, ותיאטרון . כל הפונקציות עליהם מדברים הגובלות עם השכנים הן שקטות יחסית (מעבדה, כיתות פרטניות וכו') אי לכך - השכנים שממערב רק מרוויחים! 
בקיצור - המון המון יתרונות! 
ולחסרונות: 
מעבר למה שציינתי של עלויות התכנון והזמן, החניה קטנה. גם על מנת להשאיר את האולם וגם על מנת להשאיר את המגרש. עדיין נראה לי מחיר קטן לשלם, מאחר והיא עדיין גדלה באופן משמעותי מהקיים, ומוסדרת.


תשובת ועדת בינוי להצעתי

לאחר שהעברתי באופן מסודר את הבקשה לבחינה מחודשת, בחנה ועדת בינוי ויצאה בזו התשובה:


להלן תשובתי להתייחסותם, באשר להיבטים האדריכליים:
  1. דיבור על חללים פתוחים וסגורים הוא חשוב, ויכול להיווצר בכל תוכנית שיתנו עליה את הדעת. אין כל סיבה שאת "שילוב" החוץ בפנים והמעבר בין השניים לא יעשו בכל חלופה אחרת באשר היא תהיה. אין קשר למיקום המבנה. 
  2. פיזור המסה הבנויה הוא טיעון מחליש לחלוטין, מאחר ולהגיד שכדאי שהמסה הבנויה תישב על שער הכניסה היא קביעה שגויה מיסודה, וכל מיקום אלטרנטיבי לאותה מסה הוא עדיף. גם המבנה העתידי יושב על החצר המרכזית ויוצר את אותה תנועה דרך אותה חצר, רק מהצד השני. 
  3. התרחקות מבתי השכונה נראה גם הוא לא רלוונטי מאחר ובתכנון הקיים הושיבו את מגרש הכדורגל "על השכנים" . לא נראה לי כי ממגרש הכדורגל יעלה פחות רעש מאשר מבניין המכיל את מעבדות פיסיקה, וכיתת דרמה ומחול. 
  4. תקני חניה יכולים לקבל מענה גם בתכנון שונה קצת של דרך הגישה. כמו כן, יש לזכור כי היום לא קיימת כל כך הרבה חניה, ובכל מקרה, החניה הזו תגדל בהרבה (בשתי החלופות). 
  5. שני מגרשים כדורגל וכדורסל הם באמת חשובים. צריך להזכיר כי החלופה קיימת מוחקת את אולם הספורט. זה לא חשוב? אז החלופה החדשה מאפשרת מגרש כדורגל בחוץ, ומגרש נוסף באולם שיכול לשמש גם אלף דברים אחרים. 
  6. השארת הנוף פתוח הוא אלמנט חשוב מאד. להלן תמונה של הנוף הקיים היום מהמקום הגבוה בבי"ס (העצים ברקע ישארו), אנא שיפטו בעצמכם עד כמה חשוב לשמרו:

דרך אגב, כשבנו את שלב ב', לא חשבו כנראה על הנוף, מכיוון שהוא חוסם את כל הנוף הנפלא שקיים היה לשלב א' לכיוון השדות. 


מבחינת ההיבטים הטכניים: ידוע ומובן שזה ידרוש זמן וכסף. אבל, האם אלו שיקולים שאמורים להשפיע במידה והתכנון שגוי? הבניין הזה נבנה לעשרות שנים. אנחנו באמת רוצים ששיקולים כמו עוד חצי שנה תכנון ו/או תוספת של כסף לאדריכל תשנה את אופיו וחזותו של בית הספר?

ועדת בינוי מורכבת מהורי בית הספר ואנשי הסגל כיום. (התלמידים חסרים בה מזה שנתיים לפחות). דעתה של הועדה, ניסיונה בחיי בית הספר ובערכיו היא קריטית לבנייה באופי בית הספר.עם זאת, קיים בצוות זה חוסר מקצועי שכרוך בחוסר ניסיון של בניית בית ספר. בנייה שכזו מצריכה ידע בהעמדת מבנים והקשר ביניהם (קשור באדריכלות הנוף ובבינוי ערים), וכן בנייה "חינוכית" זרם שלם שקיים היום בעולם ומהווה בסיס לבנייה של בתי ספר בעולם כולו.
  

ולסיום, תכנון בית הספר עבר בגלל שתי סיבות עיקריות:
א - ועדת בינוי מכילה אנשים מדהימים! הם משקיעים המון מזמנם ובאמת רוצים לעזור ולתרום. עם זאת, חוסר ניסיונם בפרויקטים שכאלו, גרם להם להגיע להחלטות שגויות. 
ב- חוסר האכפתיות הקיים מטעם האוכלוסיה. במשך 11 שנים, התכנון הולך ונבנה. הקהילה לא התלהמה אפילו פעם אחת עד לאחרונה על חוסר שיתופה! גם כשכבר קראו לקהילה לשמוע, היא לא באה, וכנראה שגם קיומו העתידי של פרלמנט בעניין לא ישנה, כי יגיע מספר מצומצם של אנשים ויאפשר לדבר הזה לקרות.
 קיימות שתי חלופות לבינוי היום -  



לדעתי, החלופה הקיימת איננה מוצלחת, מבחינה מקצועית ומבחינה ערכית . היא אינה מתאימה לרוח בית ספר, אינה בקנה מידה של ילד, הורגת כמות גדולה של עצים בריאים הנותנים צל, ואינה עונה אפילו לקריטריונים הראשוניים אותם קבעו האדריכלים בעצמם לתכנון. החלופה עברה כמחטף בגלל חוסר האכפתיות והמעורבות של אנשים, ובעוד כשנה, אנחנו עתידים להגיע לבית ספר ולראות מולנו קיר עצום, במקום ירוק בעיניים. 
ואם אתם לא רוצים שזה יקרה, יש לי רק דרך אחת להציע לכולם - תבואו להצביע ולהשפיע!!!
אתם מאמינים בדמוקרטיה הזו? לפחות תממשו אותה...

השבוע זה קורה!!! בתאריך ה-5-6, יום שישי בבוקר מתקיים הפרלמנט. זהו הקו האחרון. שם זה יקבע.
אנא בואו להשפיע... 



במידה וחלו אי דיוקים בפוסט בעניין העובדות, אשמח אם תתקנו אותי, והפוסט יעודכן בהתאם.