ככל שאני הולכת ומתעמקת בנבכי "גן המשחקים הטבעי", ככל שאני קוראת בספרים על החשיבות של הטבע, כך אני רואה עד כמה הוא אינו קיים סביבנו. כמה איבדנו את הנכס היקר הזה, וכמה קשה, ממש קשה לדרוש אותו בחזרה.
אוגוסט 2015, עשינו את הטעות ההיסטרית ויצאנו יחד עם כל עם ישראל לטייל בצפון. נכון, כל הסיבות של כולם, ועדיין זה באמת הזמן הכי "נוח", ומה לכל הרוחות עושים עם הילדים חודשיים בבית?!!!, כשבעצם לצאת החוצה ממש קשה בגלל החום והלחות, ללכת לטייל לכל מקום ציבורי סגור זה פשוט סיוט כי אתה נפגש עם עוד 6 מיליון משועממים כמוך, ואז מגיעה ההכרה כי אתה יכול בעיקר ללכת החוצה למקום רטוב, מקום שבו תוכל להתרטב וכך לא תסבול קשות. ואתה מחליט לנסוע לצפון, כי בים כבר היית 50 פעם הקיץ, כנ"ל בבריכה, וזה פשוט לא אותו דבר כמו לעמוד מתחת למפל הבניאס ולהירטב, או ללכת עם הרגליים בנחל דן ושניר.
ואתה יודע שיהיו איתך עוד 50 איש מתחת לכל טיפה שתרטיב אותך. ואתה עדיין מחליט שזה הכי טוב שניתן... אז יצאנו צפונה, ובהחלטת וטו מהירה בן זוגי איים על פרידה אם נישן באוהל ב-38 מעלות חום, וכך יצא שהזמנו לילה בבית הארחה נחמד ליד כל אזורי הבילוי הכי רטובים שניתן למצוא בצפון.
הגענו. ארוכה היתה הדרך עם 3 ילדים באוטו בגילאים 3-7. אחה"צ עבר בבריכה כדי לא להעמיס עוד נסיעה, וביום למחרת החלטנו על מבצר נמרוד ונחל הבניאס. התחלנו עם המבצר בהבנה שבצהריים נרצה רק צל ומים, ובצהריים המשכנו לכיוון אתרי הבניאס השונים.
יקר. זוהי החוויה הראשונה. אבל מילא, ממשיכים... חניה ענקית, מספיק מקום, ואנחנו בהתלהבות עוד שנייה כולנו במים מאושרים. ואז אתה פוגש בפקח הראשון. והשני, והשלישי, והשלט הראשון, והשני והשלישי, וכולם אומרים לך את אותו הדבר- אסור להיכנס למים! מהההההההההההההה?????????!!!!!!!!!!!!!!!!
השתגעתם? את כל הדרך עשיתי בשביל זכרון הילדות הזה? הילדים עם סנדלי מים ובגד ים, כולם בטמפ' גוף של 41 מעלות, בהבנה ברורה שמיד יהיה צינון ניכר, ואתם אומרים - אין מים????? למה??????????
ואז אתה מתחיל לקבל הסבר מקיף שהמים כ"כ צלולים ויפים כי אף אחד לא נכנס אליהם, ואם יכנסו הם יזדהמו, ולא זו בלבד, יש במים את עדשת המים הירקרקה שנמצאת רק כאן, ואסור לפגוע בה. סליחה? אתם רציניים? אתם קולטים מה קורה כאן? מצטערת להגיד ולהישמע ברברית וחסרת כל חשיבה סביבתית, אדריכלית נוף שכמותי, אבל אם זה עדשת המים הירקרקה או אני, התשובה היא - אני!
 |
| "לראות ולא לגעת..."הדרך החדשה לטייל בטבע בישראל. |
בשביל מה קיימים הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, אם לא לקחת את הטבע הפראי, ולהנגיש אותו לכולם. לשמור עליו כדי שנוכל להשתמש בו, לתחזק, לטפל, כדי שנוכל להנות ממנו, לא כדי שעדשת המים הירקרקה תתרבה.... אני חושבת שיש כאן בעייה קשה בסדרי העדיפויות.
כשכולנו היינו ילדים, הלכנו במים, התרחצנו בבניאס, שחינו ביהודיה ובעוד מקומות רבים אחרים. עשינו את זה בחינם, ללא הסדרה. דאגנו לאסוף אחרינו לכלוך, אבל הכרנו את הטבע דרך הרגליים. לא העיניים. מה ההבדל הגדול, בין ללכת ליד נחל דן לבין לראות סרטון שלו בטלויזיה? חוץ מטמפ' הגוף שלי באותו רגע? כל הרעיון של הליכה בטבע היא להנות מפירותיו. להנות מהצמחייה, להנות מהמים, מהענפים ומהחול.
ובכל זאת, היום, כשאני יוצאת לטבע, כל מה שאני רואה זה אזהרות, הנחיות, ואיומים.
זה שלי!!!!!!!!!!!!!
 |
| "בריכת שכשוך" - כאן, מותר לגעת במים...לך ולעוד 1000 איש |
אני חיה במדינה הזאת, משלמת בה מיסים, והטבע הזה, על כל עושרו, שייך לי, ולך ולך. ואין לי שום בעיה לחלוק אותו עם כולם, אבל למה למנוע ממני להנות ממנו? במקום לבזבז את כל הכסף הרב שאתם מקבלים בכניסה (90 ש"ח לכל שמורה!!!) על עוד פקח ועוד שלט ועוד שביל אספלט, תעשו טובה ופשוט תנקו את המים בסופו של יום. בסדר, אז תקחו אזור קטן בנחל, בחלקו העליון ותגדירו אותו כאזור שלא לכניסה בגלל העדשה החשובה. אבל לקחת את כל מסלולי המים הכי מקסימים שהיו בישראל (נחל דן, נחל הבניאס, נחל שניר),למנוע מאנשים להיכנס למים לאורכם, ולשים בסוף כל מסלול "בריכת שכשוך" שמתרכזים בה 2000 איש על 100 מ"ר...? זה פשוט מעליב! אני מרגישה ששדדו לי עוד חוף של הכנרת וסגרו לי אותו כחוף פרטי.
אפשרות נוספת, אם ממש דואגים מעומס האנשים בשמורה והפחד שזה "יהרוס את המים", תגבילו כמות אנשים בשמורה. גם ככה זה הזוי להכניס כ"כ הרבה לכזה שטח קטן. תסגרו את השמורה עד שחלק יצאו. תשמרו על מספר מוגבל של אנשים במקום, שיאפשר לכם לתחזק את המים. טיילתי רבות בניוזילנד, ובמזרח, ומעולם לא אסרו עלי להיכנס למים מחשש לבע"ח או לצמח מסוים. נכון, יש שם פחות אנשים... אז תיצרו סיטואציה דומה!
מעבר לכך, אני חייבת להגיד שפשוט נדהמתי מהפיתוח באותם מקומות. אין בכלל תחושה של טבע פראי. הכל מרגיש אורבני, סלול, מוסדר, ומונגש. לכל הרוחות - בנחל דן שמו שביל של בטון!!!! מה קורה לכם? זו שמורת טבע! אני לא אמורה להרגיש כמו בפארק הירקון... ובכל זאת, בחרו לשפוך המון כספים על פיתוח אינטנסיבי עירוני דווקא בשמורות אלו.
 |
| סידרו לנו מעבר "טבעי". לפחות באזור זה, לא השתמשו בבטון... |
פעם, כשהיינו הולכים לטבע, היו סימנים של קק"ל על סלעים. זהו. היית צריך לרוץ ולחפש אותם. במזל גם היית מוצא. לילדים זאת היתה פשוט הרפתקאה, למצוא את הסימן הבא. כשסיפרתי לאורי שלי, בן השבע וחצי, על המסלולים שנעשה, ככה הלהבתי אותו. אמרתי לו שהוא הולך לטבע ויצטרך למצוא את השביל עם הסימונים המיוחדים שהכינו בשבילו...
זה היה מביך. אורי לא מצא אפילו סימן אחד! ולמה? כי הם נעלמו. כבר לא משתמשים בהם יותר. בשביל מה? השביל הוא ברוחב 3-5 מ', ויש שילוט ברור מעץ, עם נתיב אחד בודד. בהתפצלות שמים שילוט ענק שמצביע על הכיוון הנכון. בקיצור, כל העניין, האתגר, ההפתעה, והגילוי שהיו מנת חלקנו כילדים בטבע נעלמו כלא היו.
כילדים, תרבות הטיול בטבע היתה חלק מחיינו, הן ביומיום והן בחופשות . היינו הולכים החוצה בהבנה שנמצא דברים חדשים. שנופתע. שאולי אפילו נפצע, אבל שנגלה משהו חדש, נגלה את היכולות שלנו וכמה הן נרחבות.
כיום, הילדים לא מגלים אפילו נמלים, ואם כן, ישר מרססים אותן.
לאחר 3 ימים ב"טבע" האורבני הישראלי, בדרכנו חזרה הביתה, התלבטנו בן זוגי ואני, האם לעולם לא נצליח למצוא מקום כזה יותר בארץ? האם כל חלקה טובה נתפסה ע"י מיליוני מטיילים, שחיפשו להם מקום נוח לטייל בו, שאינו השביל ליד ביתם? לשימחתי, בן זוגי נזכר במקום בו היה לאחר הצבא, והחלטנו לבדוק אותו.
ירדנו בכביש סלול מפותל, והגענו למרגלות הירדן ההררי. לבד. סוף סוף לבד. ורואים מים. הרבה מים. סוף הקיץ עכשיו, הזרם המרכזי אינו כזה חזק, על אף שהוא סוחף, ובנקודה ההיא, הוא מתפצל להמון נחלים קטנים בין קני סוף וסלעים. חלקת גן עדן הקטנה שלנו. וכך היא תשאר. לא כי לא הייתי רוצה שאחרים ידעו עליה. אני חוששת מה יקרה כשהרשויות יגלו שיש חלקה מקסימה כזו שעדיין לא לוקחים עליה כסף, ולא הסדירו אותה. no mans land.
 |
| "לגעת במים, לגעת ברוח..." |
כאדריכלית נוף, אני "מסדרת" פעמים רבות את השטחים הפתוחים שסביבנו. אני מנסה ליצור סביבות ירוקות, שיהפכו בחלוף הזמן לטבע זמין. טבע שקרוב לביתנו ולילדינו גם בחיי היום יום. סוף הקיץ לימד אותי לקח. הוא לימד אותי צניעות. כשהטבע קיים, הוא לא צריך עזרה. הוא לרוב מושלם. כשאני מנסה ליצור לו תחליפים, אני צריכה לזכור שהקושי שהטבע יוצר - השבילים הלא ברורים מלאי הסלעים, הצמחיה העבותה והלא מסודרת, המבט שנסגר ונפתח לעיתים תכופות ואינו מאפשר תמונה ברורה כל הזמן, ובעיקר השימוש באותם חומרים נזילים, שמשנים את צורתם כל הזמן כמו מים, חול, אדמה וסלע, צריכים להשאר כשמם - נזילים ומשתנים. לא קבועים, לא ברורים. מפתיעים.
ריצ'ארד לוב הוא סופר, חוקר ופילוסוף שעוסק בטבע והשפעתו עלינו האדם. בספרו "הילד האחרון ביער", הוא מקדיש פרק שלם למה שהוא קורא "הקרימינליזציה של משחק טבעי". מה קורה לחברה המודרנית, שהיא הופכת את המשחק בטבע של ילדים למשהו מסוכן, ולא חוקי. משהו הנתקל באין ספור הגבלות. הוא מסביר כי ככל שהפיתוח גדל ויותר חלקים בעיר נחרשים לטובת בנייה עתידית, כך נותרות לנו פחות ופחות קפסולות של טבע בחיינו. הקפסולות האלו, הופכות למשהו מוגן של "תסתכל אך אל תיגע..." אחרת לא ישאר בכלל, והטבע הזמין היה ואינו עוד.
היום בישראל קיימות ערים (לדוגמא רעננה) שאוסרות על טיפוס על עצים כי זה פוגע בעץ. בקליפורניה, באזור הדיונות נאסר להעיף עפיפונים כי זה מפריע לסוג מסוים של ציפור החיה באזור.
המסר שאנו מעבירים לילדינו, כך אומר ריצ'ארד הוא ש"משחק טבעי אינו מקובל, ספורט מוסדר ומאורגן על מגרשי דשא סינטטי הם הפעילות חוץ המקובלת היחידה" אנחנו מנסים להוציא את ילדינו ממסכי הטלויזיה, ולאמר להם לצאת החוצה לשחק. אבל לאיפה?לאן יצאו? מה יעניין אותם שם?
"אל תסדרו לנו את הטבע" אמר לי חקלאי ממושב תלמי אלעזר. אנחנו עורכים כעת תוכנית אב נופית לישוב, ומשתפים את התושבים בתכנון. החקלאי וחבריו ניסו להסביר לנו, לצוות המתכנן, שלפעמים עדיף להשאיר את השביל לא מוסדר. לפעמים עדיף, להשאיר חורשת אקליפטוס ללא ספסלי פיקניק, ולעיתים כדאי להימנע מיצירת גשר מעל נחל קטן. למה? כי ככה הטבע רצה...ולרוב, הוא יודע יותר טוב מאיתנו.
