עד כאן.
אתמול ה-4 לאפריל שעה 7:00 בבוקר החלו מטוסים להפציץ את העיר אידליב שבסוריה. מעוז מורדים מרכזי במלחמת האזרחים העקובה מדם של אסד נגד המורדים הסורים. כבר היו עדויות לשימוש בגז. אתמול נחצו כל הקווים. שוב.
אתמול נהרגו יותר ממאה אנשים ונפגעו אלפים. בעיקר ילדים ונשים. והתמונות זועקות והסרטים מחרידים.
פוס משחק. עוצרים הכל. זה מה שהעולם צריך לעשות.
נכון, יש לכם עקרונות ואג'נדה, ואולי המורדים טועים ואולי זה אסד, אבל זה בטח לא הילדים. ברגע זה, צריך העולם להגיד אנחנו עוצרים הכל, מוציאים את הילדים מהמשחק האכזרי שלכם, ואח"כ אם אתם רוצים, תמשיכו להרוג אחד את השני.
יש כאן יותר מידי סימני שאלה בלתי פתורים במשוואה -
מי יעשה דבר כזה? האם אסד באמת כזה אידיוט ומתאבד פוליטית, שהוא מוכן להפציץ את אויביו בלי להבין שהוא מפנה עולם שלם כנגדו?
מה קורה לעזאזל עם כל מדינות אירופה שקולטות אליהן פליטים בהמוניהם, אבל לא עושות שום דבר כשקורה משהו כזה?
האם יתכן שמר טראמפ הגדול, יפתור את כל העניין בהאשמה פוליטית של קודמו. זה פשוט לא ראוי. לא רק מוסרית, זה לא מכבד. למה אף אחד לא עוצר את המשחק האכזרי הזה?
ואיך יתכן שכל התקשורת האלטרנטיבית אינה מדווחת? כאילו זה עוד מקרה בתוך מלחמה שלא נוגעת לעולם המערבי? כשיש פיגוע של מתאבד מוסלמי באמצע לונדון ונהרגים שלושה אנשים, כל העולם זועק, FOX מדווחת, כל התקשורת האלטרנטיבית מגויסת. ואני איתם, באמת, אכן ראוי לדווח ולהפסיק את הטרור האיסלאמי בעולמנו. אבל מה ההבדל בין מרכז לונדון לעיר אידליב? האם באמת יש הבדל בין הילדים אלו לילדים אלו?
היום כבר אין תירוצים - יש תקשורת, יש צילומים , יש ווידאו יש הכל, ואת הכל רואים בזמן אמיתי, לא חודשים אחרי שזה קורה. והעולם עומד מנגד ושותק.
כמה ילדים עוד צריכים למות כדי שהעולם יתעורר? כמה ערימות של גופות דרושות כדי לנער בלוגרים בעולם כולו להבין שיש להם כוח היום והם צריכים לעשות בו שימוש דווקא ביום כזה. למה לא שומעים אף אחד? או יותר מזה, למה לא עושים כלום?
אנחנו נמצאים לפני חג הפסח, לפני יום השואה, ואנחנו עומדים מנגד. אנחנו, שלפני 77 שנה, עשו לנו את אותו הדבר. אנחנו שטענו תמיד- איך העולם לא הגיב? איך לכל הרוחות בעלות הברית לא התערבו? אנחנו עומדים מנגד.
לפני כעשרים וחמש שנה עמדתי באושוויץ והסתכלתי סביבי. זה מאד סוראליסטי החוויה שם. באמת קשה היה להאמין. התמונה שנחרתה לי הכי הרבה היתה, כשעמדתי ליד הגדר הגדולה, ובנוף הקרוב, כמה מאות מטרים משם עמד כפר. כפר עם אנשים רגילים. אנשים שראו ורובם כנראה שמרו על שתיקה. אנחנו הכפר הזה. אנחנו לא עושים מספיק, אנחנו נמצאים כמה מאות מטרים משם, יכולים לקלוט ולטפל, ואנחנו לא עושים די.
ישראל במשך השנתיים האחרונות קלטה אלפי ניצולים מסוריה וטיפלה בהם בגבול הצפוני. זה ראוי, זה מוסרי. זה לא מספיק.
ישראל שלי, מן הראוי היום שתכריז על מצב חירום, ותייצר מסדרון הומניטרי, ותאפשר להוציא את כל הילדים הכלואים בסוריה כבני ערובה אליה. שתקלוט אותם ותאפשר להם לחיות. אלו לא ילדים סורים, זה הילדים של כולנו, זה ילדים של המין האנושי ויש לנו מחויבות כלפיהם. הוריהם, המדינה שלהם, הממשלה, כולם נטשו אותם. הם לבד. הם היתומים של העולם. ומחובתנו לדאוג להם. לא מחר. היום.
למה אני לא עושה כלום? מי אני? אני אדם בודד. אין לי צבא. אין לי כוח פוליטי. אני אזרח מהשורה, שקם הבוקר לעיתוני הזוועה של היום יום. וכנראה שהיום, זה הזיז משהו. כנראה שהיום הבנתי שאני יושבת מנגד ולא עושה דבר.
עברו שנים מאז הפוסט הקודם שלי בבלוג הזה. שנים שהעדפתי להקדיש את הכתיבה והעשייה לחיובי וליצרנות, לילדים ולקידום שמחת החיים שלהם, ולא לויכוחים, פוליטיקה והתנצחויות.
זה נהדר, אבל זה לעמוד מנגד.
היום חזרתי להיות אמעצבנית.
זה באחריותי לדאוג שאף ילד לא ינשום מחר גז סארין במקום את את רוח האביב,
זה באחריותי לדאוג שאף ילד לא ישכב בפחד תחת בניין מופצץ, לבד וללא מבוגר,
זה באחריותי לדאוג שכל ילד מחר יוכל לחלום, לשחק ופשוט להיות ילד.
זה לא מגיע להם. מגיע להם יותר, מאיתנו, המין האנושי.
זה באחריות כולנו.
מעולם לא ביקשתי את עזרת הציבור, או האמנתי בכוחו ויכולתו. היום אני מבקשת. בואו נרים קול צעקה. בואו נצעק כל כך חזק שהפוליטקאים ישכחו לדבר יפה, ויעשו. אם כל בלוגר, אזרח איכפתי וכל עיתונאי, יקומו ויצעקו, אם כל אחד ידרוש שהמלחמה הזו, ולא משנה מה תוצאותיה חייבת להפסיק, לפחות עד שנוציא משם את הילדים, אולי נצליח. אולי.
אם אתם מחפשים להיות שותפים למאבק , מוזמנים להכנס, לתרום ולתמוך...למרות שרבים מהארגונים היום כבר טוענים - אנו צריכים בעיקר את התפילה שלכם ואת הפצת הידע. עזרה מעבר לכך, מיותרת וכבר לא תושיע אותנו.
ארגון עזרה -
https://www.karamfoundation.org/
